הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: כתבות
הכל התחיל מצ'יקה עצבנית אחת
רונה גפן מתראיינת
מאת: אופק בתאריך 23/02/11

שתף

חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
כתבות חדשות
הפסנתר הרומנטי, או: למה דווקא סרגיי רחמנינוב
רחמנינוב היה אדם קודר ושפוף שהפך למלחין חשוב ומוביל בזרם הרומנטי על אף תגובות צוננות שקיבל על יצירות...
כנגד ארבעה בנים
ארבע המלצות פולק לחג
הכל התחיל מצ'יקה עצבנית אחת
רונה גפן מתראיינת
ממצמץ עם אגרופים
שלום לקפטן
ביפהארט היה אורגני, והחיבור שלו לטבע האדם, ליצירה, לסביבה, היה ישיר ובלתי אמצעי
33 ושליש - סיכום תערוכה
העטיפה שנולדה בחטא, כפניה של מוצר מסחרי מני רבים השואפת לקדמו, יכולה בידי האמן המעצב לעורר במאזין את...
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.


בשנה שעברה ודי בהפתעה, רונה גפן הפכה לגיבורה ששדרגה לי את 2009. ההפתעה היא לא כי רונה לא ראויה לטייטל, אלא בגלל הנסיבות שהביאו את BILONO, אלבום הבכורה שלה, לשם. בואו רק נתמצת בכך שחששתי ממה שהבאסים יעשו לרמקולים הצנועים שלי, שלרוב מתורגלים במוזיקה עם BPM נמוך בחצי מזה שהם חטפו בחלק מהקטעים. מן המיותר לציין, שללא התערבותם של אנשי רדיו הר הצופים, לא הייתי שומע בכלל על רונה וכנראה גם לא יודע שממש לא מזמן יצא לה EP נוסף, בעל השם מעורר ההזדהות The Emancipation of Mitzi, שגם מצא את דרכו לתיבת הדואר די מהר (נשמה!). הEP הזה שונה וכבד בצורה משמעותית מקודמו, ללא מלל (מקורי או מושאל) ובכלל לא תואם את הרוח הכללית של מה שמקדמים בבלוגיספירה, גם בארץ וגם בחו"ל, שהרי רוק הוא עדיין ברירת המחדל שלה. מי שכן מוכן לקחת כמה צעדים הצידה ולהתנתק מעט מההתניות שלו, יש סיכוי די טוב שיקבל הזדמנות להרחיב את מה שניתן לקרוא לו "אמנות" ואת הקשר שהיא מקיימת בין המוח למפשעה תוך בעיטות מתוזמרות בשניהם. היות וכתיבת ביקורת על מיצי כרגע קרובה אצלי להגדרה של "בלתי אפשרית", אני בוחר באופצייה הטובה יותר ופונה ישר אל היוצרת.



נתחיל ב-E.P החדש שלך, The Emancipation of Mitzy. הוא יחסית יותר "רקיד" ויש בו יותר אווירה קרנבלית לעומת BILONO, האלבום המלא שהוצאת. זה הכיוון הנוכחי שלך?

כן ולא, בעיקרון התחלתי מטכנו וקיקים ובכלל ריקודים, ואחרי בילונו, שהיה יחסית פופי והכיל הרבה שירים רציתי לעשות שוב רעש ובלגן, ככה יצאו להם כמה טרקים יותר מקורחנים. בסך הכל כל הזמן יש טרקים מכל מיני סוגים בעבודה, עכשיו למשל יותר בא לי להתמקד בשירה, כך שרוב הסיכויים שהאלבום הבא יהיה יותר מתון ויכיל יותר שירים אבל אין לדעת, הכל מאוד פתוח.

בהמשך לאותו העניין, אין מלל ב"מיצי", רק סימפולים, בזמן שקודם לכן השתמשת בהמון טקסטים שונים ומגוונים מבחינת המקורות שלהם – מהמקרא, שיר של טשרניחובסקי, שיר שכתבה ילדה מ'בית השאנטי' או טקסטים שלך. למה ויתרת הפעם על מילים?

חס וחלילה שאני אוותר על המילים! האמת שבהתחלה רציתי להוציא עוד אלבום מלא (שיכלול גם שירים, ויותר טרקים מעדות הדאון טמפו), אבל מבחינה מוסיקלית ו"שיווקית" הגעתי למסקנה שיהיה יותר נכון להוציא EP מאובחן מבחינת סגנון. בילונו היה מאוד מגוון והיה קשה לקטלג אותו בתוך ז'אנר, והאימנסיפציה יצא במטרה שיהיה משהוא יותר נגיש לדיג'ייז ולכל הקטע של רחבות הריקודים. משם הכל מתחיל.

התחושה שעולה משמיעה של רובו היא ויתור על אמירה לצורך המוזיקה עצמה, לעומת BILONO שהרגיש די מלא בהתייחסויות חברתיות. מצד שני, את נשמעת כמו בחורה עם הרבה עמדות חזקות וגם הופעת לאחרונה בערב למען הפליטים. יש כל כך מה לומר, על מה לצעוק, למה הזנחת דווקא את התחום הזה?

כן הנושאים לצעקות ולתלישת שיערות פשוט לא נגמרים בארץ… אני לא חושבת שהזנחתי את התחום, האמנסיפציה מתייחס לנושאים שמעסיקים אותי, שבסה"כ אלה אותם נושאים, רק הפעם בלי מילים. יכול להיות שבשירים כוונת המשורר יותר ברורה, אבל ההתייחסות המוסיקלית לנושאים תמיד קיימת. גם בבילונו הטרק הכי פוליטי, רקוויאם (שנכתב בעקבות ריסוסה בעשרות כדורים של אימן אל חמאס בת ה-13 ברפיח), הוא אינסטרומנטלי לגמרי. לצורך העניין, הסמפול ב"טהרן נייטס" לקוח מיוטיוב מתקופת ההפגנות הגדולות שהיו שם לפני שנה וחצי. חלק מהמחאה הייתה לעלות על הגגות ולצעוק אללה אכבר (קודם כל לשמוע את הקריאה הזאת כמשהוא שמתייחס למה שאני מאמינה בו ולא כקריאה הקוראת להרג כבר היה מטלטל מבחינה ישראלית, בשלב מסוים התחילו לירות גם על מי שעלה לגגות אז גם זה נפסק). הטרק הזה הוא פול ריספקט לאנשים שם מבחינתי. או הסמפול ב"30" של המואזין האפגני - כישראלים ויהודים האינסטינקט הראשוני שלנו הוא להירתע מזה, זה מאיים עלינו. ובסה"כ מדובר בבן אדם ממש מוכשר ששר יפה ועושה עם הקול שלו דברים מדהימים. יו נואו, כולנו בני אדם וכל הג'ז הזה. בקיצור אפשר לדבר על כל סאונד וכל אלמנט אבל זה משעמם, עדיף לתת למוסיקה לדבר בשביל עצמה.

המוזיקה שלך, למשל בקטעים כמו RA-TA-TA-TA או Tehran Nights דווקא נשמעת מאוד מחוברת לחוץ, אל הרחוב. איך האווירה שאת חיה בה, או זו הקוסמופוליטית, מוצאת את הדרך למוזיקה שלך?

"טהרן נייטס" מתייחס באמת לדברים שקרו ברחוב - הפגנות, אנשים צועקים מגגות, מסות של אנשים שמניעים את עצמם לפעולה, לשינוי. RA-TA-TA-TA הוא כאילו ההיפוך הרעיוני של It Began With 1 Pissed Chika, הוא כמו מנוע מתגבר של חשק לצאת החוצה, להתפרק, להתפרע. גם הקליפ שלו (שביים וערך אלעד אסולין) מתייחס מאוד לסביבת המחיה שלי ולתנועה/



אני מניח ש"טכנו", למרות הצליל המיושן של המושג, מתאים להגדיר חלק גדול ממה שאת עושה. יחד עם זאת, המוזיקה האלקטרונית היום נוטה להיות יותר פופית ורכה, ושלך מתאפיינת ב-BPM מהיר וביטים כבדים. מה מביא אותך לבחירה הזאת, ולא היית מעדיפה שיותר אנשים ישמעו אותך?

מאוד רוצה שישמעו! כמה שיותר אנשים ושיאהבו את המוסיקה, אמן! אבל זה ממש לא יכול לגרום לי ליצור מוסיקה אחרת. אני עושה מה שמעניין אותי ועל הזין שלי כל השאר. אלה הסאונדים שמרגשים אותי, זה ה-bpm. ליצור משהוא אחר יהיה להתכחש למי שאני. חוץ מזה אני חושבת שאם את מאמינה במה שאת עושה ולא מתייאשת אנשים בסוף יבינו ולא ירגישו שמרביצים להם באוזן. ואני באמת באמת מאמינה במה שאני עושה וגם מאוד עקשנית כך שאני בטוחה שיהיה בסדר.

יש מוזיקאים מקומיים שהעבודה שלך מתכתבת איתם? איזה אחים לנשק?

"אחים לנשק" זאת הגדרה טוב,ה כי אנחנו באמת במלחמה על כל מסיבה הגונה עם כל הבורגנות הזאת שהשתלטה על חיי הלילה בעיר. קודם כל יש את שאריות סצינת הטכנו המוכה של ת"א ממנה באתי (אורי ליכטיק כרגע בניכר, אז מדובר בעיקר בירון סובל ואלון גורסקי) ויש את הסצינה ה"רושלמית (טפט, מיולדרייבר, המסטר) שדווקא איכשהוא מצליחה לשמור על גחלת (זה גם חברה ירושלמים שהרימו את הרייב למען הפליטים שדיברת עליו קודם, אחלה רייב!). לצערי הסצינות בארץ לא כ"כ מתחברות. לא בין ז'אנרים ולא בין ערים, לפחות לא בטכנו, וזה חבל כי בת"א כרגע אין כ"כ סצינה. בכל אופן אני לא יודעת אם המוסיקה שלי מתכתבת עם שלהם, אנחנו שואבים מאותם מקומות ומתחברים פחות או יותר לאותו סאונד, אבל בסה"כ כל השמות שהזכרתי מנגנים מוסיקה די שונה אחד מהשני (וסליחה אם שכחתי מישהוא כמובן). חוץ מהחבורה המקורחנת הזאת אני ממשיכה לשתף פעולה עם חברתי לימי מיוזיק העליזים, אן שטרייכמן, בצמד Geffen VE Streichman הוצאנו בינתיים סינגל אחד, "הרג'ים" ובקרוב נוציא את השני.

אם הזכרת כבר את ב-Muzik, יצאו ממנו די הרבה אמנים אלקטרוניים. מצד שני, אי אפשר לומר עדיין שיצאו ממנו בוגרים שהשפיעו על מה שקורה היום בתחום המוזיקה בארץ, גם זו של השוליים. יכול להיות שבארץ לא מוכנים עדיין למוזיקה אלקטרונית "כבדה"?

קודם כל תן לנו כמה שנים ואנחנו משתלטים על התעשייה. אני לא חושבת שבארץ לא מוכנים למוסיקה אלקטרונית יותר כבדה. בארץ מוכנים להכל. יש פה קהל מאוד חכם ופתוח שאוהב מוסיקה טובה, קרחנות פסיכיות, פרפורמנס מתגמל, קצב, רגש. הקהל בארץ הוא מהטובים בעולם אם לא הטוב בהם. ד"א אחת ההופעות הראשונות הטובות שהיו לי הייתה בבת ים בביאנלה למוסיקה מול "סתם" אנשים ברחוב. הבעיה היא במה שהקהל הזה שומע בדרך כלל, או יותר נכון, במה שבוחרים להשמיע לו ולחשוף אותו אליו. כל פעם מתרכזים באיזה פסיק קטן מכל מה שקורה ומראים רק את זה. אין חשיפה לשוליים במדיות המרכזיות, אין כמעט אף אחד (חוץ מנדב רביד וקוואמי, נראה לי) שיש לו במה במדיה מרכזית שמגיעה למאסות של אנשים בכל הארץ וחשוב לו לחשוף מוסיקה חדשה ואיכותית מכל הז'אנרים גם מהארץ וגם מהעולם. יש כ"כ הרבה מוסיקה מדהימה, סגנונות חדשים שקורים, ואין שום גוף שדואג להשמיע את כל זה לאנשים. ערוץ 24 משדר בעיקר מזרחית, גלגלצ מיינסטרים ואמצע הדרך, 88 מתרכזת במה שהשדרנים גדלו עליו (אולי איכותי, אבל ישן. לרפאל עיני הייתה תכנית טובה של מוסיקה חדשה, הורידו אותה). גם את הקצה צמצמו. ההרגשה היא שזה לא באמת מעניין אף אחד. המדיות המרכזיות משדרות בעיקר אמצע הדרך או חומרים מלפני 10-30 שנה(!)והקהל נחשף רק לזה, כך שאם תהיה הכוונה, קצת חזון מלמעלה, לדעתי השמיים הם הגבול. או זה או המון עבודה קשה כמו שהג'ירפות או אינפקטד מאשרום עשו, גם אז השמיים הם הגבול.



שאלה דבילית אך נדרשת – את בנאדם של קרחנות?

קרחנות זה בהחלט מהדברים שאני אוהבת.

חוץ מבחורה ליד ציוד אלקטרוני, מה עוד אפשר לראות בהופעה שלך? ומה נחשב אצלך להופעה טובה?

בסט אפ הבסיסי של ההופעה אני מופיעה עם אבלטון לייב על לפ טופ וקאוס פד של קורג. בסט אפ המשודרג יש גם את יונתן נעים על פרקשן ואלונה רודה שמפעילה גופי תאורה חריגים ופסלים פגאניים אקטיביים (צריך לראות כדי להבין). מבחינתי בהופעה טובה כולם נהנים. בזמן האחרון ההופעות התחילו לתפוס את הכיוון הטבעי שלהן - מסיבה/הופעה. אם אנשים רוקדים, צועקים ונהנים זה טוב, שישתחררו שיהיה כיף, זה הכי חשוב.

לאן אפשר לשאוף בארץ כרגע? חו"ל זה יעד אפשרי שלך?

בארץ אפשר כרגע לשאוף בעיקר לחיבור מהיר לאינטרנט. בשביל המוסיקה שאני עושה השוק בארץ מאוד מוגבל (ובכלל השוק בארץ די מוגבל). גם אנשים ממש לא אוהבים לשלם פה. יש תחושה שכאילו אמנים צריכים להגיד תודה ש"נותנים" לנו במה או לעשות מוסיקה. הרי מי שעוסק בזה משקיע זמן וכסף ובארץ יש בעיה בתגמול, הרבה מנסים לזיין אותך או שמים עליך זין, חלק מהמינוסים של אווירת השכונה בארץ. חו"ל זה בהחלט יעד - יש שם סצינה הרבה יותר גדולה למוסיקה שאני עושה ותעשייה אמתית שעובדת. פסטיבלים והפקות רציניות, מהמעט שראיתי אין בכלל מה להשוות וזה הכיוון מבחינתי. הרמות הגבוהות, גם מבחינת הפקה והתייחסות לסאונד זה שם ושם אני רוצה להיות.

אני נורא אוהב את העטיפות של האלבומים שלך, מי אחראי עליהן?

תודה :) את בילונו עיצב יוחאי מטוס הגאון, ואת הציור המרכזי ציירה דריה קרסנוב (מאיירת, מעצבת ובעלת מותג הלנג'רי סי סניור). הציור הוא טייק אוף על צילום שהשתתפתי בו לפני כמה שנים בהפקת אופנה של חברים. אהבנו את הלוק של הדמות הכלואה כשברור שהיא יודעת איך להשתחרר, ודריה פשוט זרמה עם הדמיון והגיעה לשני הספינקסים האלה שמטפלים בה. יוחאי השלים את התמונה עם כל האלמנטים הקטנים שהוא הוסיף - העיצוב, הפוסטר וכמובן הקישוט החצי אורבני חצי אוריינטלי שמככב על העטיפה האחורית. הרעיון היה שילוב של נשיות, זרימה, עוצמה. את האמנסיפציה עיצבה וציירה אנה לוקשבסקי המוכשרת - אני רציתי ציור שלי עם קפוצ'ון (אני מתה על קפוצ'ונים), משהו יותר פרונטלי ממה שהיה בבילונו. הרפרנס היה אריזה של תרופה סינית נגד שיעול ולקחנו את כל האורנמנטים לכיוון יותר רוסי. בכל העטיפות הייתה כמובן התייחסות לעלויות, ולכן השימוש במינימום צבעים על העטיפות, בחירת העטיפה הלא שגרתית של האמנסיפציה, פוסטר במקום חוברת. אלה מינוסים שהופכים לפלוסים כשעובדים עם האנשים הנכונים.

עם מי היית מעוניינת לעבוד מהארץ או מחו"ל?

למזלי הגדול בינתיים יצא לי לעבוד עם כמה אושיות ואנשים סופר מוכשרים גם בארץ (אורי ליכטיק, נעה וקס) וגם בחו"ל (Mad Proffesor) שזה אחלה וכיף. בארץ נראה לי יכול להיות מעניין לעשות משהוא עם פורטיס, גלעד כהנא, דנה אינטרנשיונל ונינט (אשכרה). בא לי גם לשיר על ביט של טפט, אולי כדאי שאני אדבר איתם על זה. ובחו"ל יש מלא, כל מי שפתוח ומעניין וכמובן מעוניין. גיליתי עכשיו את פיטר פוקס (גרמניה) נראה לי לעשות איתו שיר יהיה ממש מגניב. בעיקרון שיתופי פעולה עם אנשים שממש לא עושים את מה שאני עושה זה לפעמים הכי מעניין.



לסיום סיומת - נסחי שאלה שהיית רוצה שישאלו אותך ועני עליה

מה את הכי אוהבת לאכול? אוכל של אימא וקוסקוס וקוקלה של סבתא בכריה זצ"ל. ואם ברצינות..

מה התכניות שלך לשנה הקרובה?

להמשיך להופיע בארץ כמה שיותר, עוד טור בחו"ל עם ה Mad Proffesor, להתחיל להופיע בחו"ל עם החומרים שלי, להתחיל לסגור עוד אלבום, להוציא עוד קליפ או שניים, לסגור את הפרויקט החסוי והסופר מגניב שאני עובדת עליו עם אן שטרייכמן והילית רוזנטל, לגמור את העבודה על האלבום + הופעה של גתית פרלמוטר (בחורה מאוד מוכשרת שאני מפיקה), לשפץ את האולפן. לסדר את המרפסות בבית. זהו בגדול.

שתף

נו, אז מה אתם אומרים? נרשם בשביל להוסיף תגובה?  [ רישום ;לוגין ]
מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©