רחמנינוב היה אדם קודר ושפוף שהפך למלחין חשוב ומוביל בזרם הרומנטי על אף תגובות צוננות שקיבל על יצירותיו הראשונות, יצר סגנון מוזיקלי ייחודי, וחשוב מכך: הוא האמין ביכולת של מוזיקה לרפא את העולם
דבר שאינכם יודעים עליי הוא שלמדתי כמעט 11 שנים נגינה בפסנתר. לא מהסוג הפופולרי בו לומדים לנגן אקורדים ושירים מוכרים, אלא מהסוג הקלאסי והנוקשה בקונסרבטוריון למוזיקה. שלא תבינו – נוקשה זה לא בהכרח רע. זו הייתה מסגרת דורשנית ומאמצת מאוד ואחד הדברים המכוננים והמחנכים בחיי. הייתה לי מורה מדהימה בשם פאינה, שרתחה מזעם בכל פעם שהציפורניים היו ארוכות מדי, האצבעות לא עגולות מספיק, או הכוונה לא השתקפה כראוי בנגינה שלי. אבל אהבתי אותה. יש משהו בחינוך מוזיקלי ישיר שכזה, בו מורה מרשה לעצמו לכעוס בכנות שקופה כל כך על תלמידו שלא באמת עושה נזק מלבד ההבנה כמה המוזיקה הזאת חשובה למורה. כמה תשוקה יש בו כלפיה, וכתלמידה למורה מסורה שכזאת, לא יכולתי שלא להדבק.
לא אלאה אתכם בהתפתחות המוזיקלית שלי לאורך השנים, או במלחינים שלמדתי להכיר ולאהוב כל כך, אלא ישר אגיע אל הגדול והנערץ עליי מכולם: סרגיי רחמנינוב.
בקצרה על חייו: סרגיי נולד ב1873 ברוסיה, וגדל בבית מורו לפסנתר עקב פשיטת רגל של אביו. הוא חונך במסגרת מוזיקלית נוקשה ביותר (בה היה קם כל יום ב6 בבוקר כדי להתאמן בנגינה), בבגרותו הספיק (בעקבות מלחמת העולם הראשונה) לגור ברומא, ברלין ושווייץ, עד שהיגר סופית לארצות הברית. הוא נפטר ב1943 מסרטן. רחמנינוב היה אדם קודר ושפוף שהפך למלחין חשוב ומוביל בזרם הרומנטי על אף תגובות צוננות שקיבל על יצירותיו הראשונות, יצר סגנון מוזיקלי ייחודי, וחשוב מכך: הוא האמין ביכולת של מוזיקה לרפא את העולם.
החלטתי להביא לפניכם שלוש יצירות של רחמנינוב שאהובות עליי במיוחד – כמובן בביצוע המקורי של רחמנינוב עצמו. הן לא בהכרח המוכרות (לאוזן לא מלומדת) אבל הן בין המוערכות והמורכבות ביותר בהן. היצירה הראשונה והיחידה של רחמנינוב שלמדתי לנגן אי פעם הייתה פרלוד בדו דיאז מינור אופוס 3 מספר 2 ובו ברגע שניגנתי את שני האקורדים הראשונים ידעתי שאין לי לאן לברוח ממנו.
(הפרלוד מסתיים ב-3:45):
הנגינה הכל כך אגרסיבית וחסרת המעצורים שלו שבתה אותי בלי מאמץ בכלל. למי מכם שלא מכירים מוזיקה קלאסית, או את הקודים המלווים אותה: לא רק החינוך אליה נוקשה. כפסנתרן, מקומך מוגבל מאוד- ויכולת הפרשנות שלך היא מאוד מינימלית. דבקוּת בכתוב על החמשה היא חובה ומשקל היצירה המקורית נישא על כתפיך בציפיות לעמוד בדיוק מושלם עם כוונת המלחין, משמעת עצמית ומתינות הן מאפיין נרכש לכל מבצע. לכן אחד הדברים המייחדים כל כך ביצירה של רחמנינוב היא יציקת הרגש הגס, האלים, אל תוך המוזיקה. יש בו המון אמוציות משתוללות והנגינה שלו מתבטאת בחיוּת וכנות שלא היו מקובלים בזמנו, ובעקבות התעוזה והווירטואוזיות הזאת לא פעם נאמר עליו שהוא אחד הפסנתרנים הגדולים ביותר בהיסטוריה. היצירה הבאה נחשבת לאחת היצירות הרומנטיות וההרמוניות ביותר שלו- קונצ'רטו לפסנתר מספר 3:
עוד דבר שכובש בעיניי במוזיקה שלו, היא שבניגוד למלחינים רומנטיים אחרים (ומלחינים קלאסיים בכלל), הוא התייחס לטמפו (מקצב) ולדיוק בקריאת התווים כמשהו שאינו חקוק בסלע. כפסנתרן, העז לאמץ גישה דינמית לחלוטין לביטוי יצירותיו (אפשר גם לשים לב שכל ביצוע שלו שונה במעט מקודמו), כך העניק לנגינה שלו הבעה עמוקה יותר ועושר רגשי שנוכחותו במוזיקה קלאסית בדרך כלל מתון מאוד. יש שטוענים שהוא היה צעקני מדי ברגשנות העירומה שלו, ויחד עם זאת החשיפה הזאת כפסנתרן היא שהעניקה לו את מקומו בהיסטוריה של המוזיקה הקלאסית.
לסיום, הגענו ליצירה שנחשבת כאחת היפות והמרגשות ביותר מבין יצירותיו (ולא פעם צוינה כאחת משיאי הקריירה שלו). היא נכתבה לאחר תגובות שליליות וביצוע איום על ידי מנצח כושל של הסימפוניה הראשונה שלו (ממש בשנותיו הראשונות בארצות הברית) שלאחריהן צלל לדכאון עמוק שנמשך 3 שנים בהן טופל ולא כתב כלל. כשהחלים חיבר אותה במהירות מופלאה, ולא רק זה- היא נחשבת לאחת היצירות בעלות הטכניקה המורכבת ביותר, כל כך מורכבת שכדי להצליח להנחיל אותה לפסנתרנים אחרים, רחמנינוב פישט אותה מעט מכיוון שלא רבים עמדו בקנה אחד עם יכולות הנגינה שלו- קונצ'רטו לפסנתר מספר 2:
בתוך עולם קפדני ושמרני כל כך, עם חוקים בלתי ניתנים להפרה, הוראות כתיבה ברורות ובלתי משתנות, העז סרגיי רחמנינוב ליצור משהו דינמי ונתון לפרשנות. יצירה בה המלחין אולי כותב את התווים, אבל המבצע בוחר כיצד להביע אותם. הדעות חלוקות בנוגע להיותו מלחין ייחודי- יש האומרים שהוא לא חידש כלום מבחינה מוזיקלית ורק המשיך את דרכם של מלחינים גדולים בזרם הרומנטי (דוגמת צ'ייקובסקי ושופן), אבל על עובדת היותו פסנתרן בעל יכולות בלתי ניתנות לחיקוי או להשוואה- בזה אין ספק. ככל הנראה ידיו הגדולות עזרו לו בפיתוח היכולות האלו: הוא היה הפסנתרן עם כף היד הגדולה ביותר -בעלת מרווח של 12 טונים (זה הרבה, תאמינו לי), ויצירותיו עד היום נחשבות בין הקשות והמאתגרות ביותר לביצוע. אבל הו, החופש שהן נותנות לפסנתרן בתוך מסגרת החוקים הזאת.
שתף
נו, אז מה אתם אומרים? נרשם בשביל להוסיף תגובה? [ רישום ;לוגין ]
