הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
the amps :: pacer
4ad, 1995    [אלבום]
דיל מביאה איתה לכל מקום אליו היא מגיעה סאונד מסוים, סאונד ''דילי''. בפיקסיז זה התבטא בבאס שלה שהכתיב את הסאונד הייחודי והמשפיע של הפיקסיז לא פחות מהגיטרות של ג'ואי סנטיאגו או ההפקה של אלביני; בברידרז זה התגבש לכדי מניפסט-סאונד שלם וברור; ובאמפס זה מגיע בצורה הכי מזוקקת שאפשר. דיל נטו
מאת: גיאחה בתאריך 23/05/05

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
pj harvey
to bring you
my love
my jerusalem
gone for good
electric
light
orchestra

electric
light
orchestra
sonic youth
sonic nurse
radiohead
amnesiac
david bowie
scary
monsters (and
super creeps)
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 0    דירוג הגולשים: 8 (5 מדרגים)

תקע ושקע , גירסת הניינטיז
רוצים גם?
מזל תאומות
אומרים שבתחילת כל עשור נולדת מהפכה תרבותית, קטנה או גדולה. פעם בעשרים-שלושים שנה מגיעה איזו אחת שבאמת מזעזעת את הקירות ומשאירה בהם סדקים. אחרי הסיקסטיז, הדעות עדיין חלוקות לגבי המהפכה המוזיקלית שנולדה במחצית הראשונה של שנות התשעים. המסקנה המתבקשת היא כמובן הגראנג' של סיאטל, אבל מבחינת ההשפעה המוזיקלית לעתיד, כשמסתכלים מהמוזיקה של היום עשור אחורה מגלים למרבה ההפתעה שהגראנג' לא הותיר יותר מדי משקעים. אבל עזבו אתכם מהשפעות מוזיקליות לדורות, אנחנו הרי יודעים שמה שבאמת קובע הוא הרגש, ובלבי הקט והפועם, בכל פעם ששואלים אותי על החצי הראשון של העשור החביב עליי, אני עונה – The Pixies, The Breeders, The amps. המכנה המשותף? ניחשתם נכון: קודקוד המשולש, ליידיז אנד ג'נטלמן, מיס קים דיל.

ב-1993, התאומות לבית דיל, קים וקלי (האם להורים שלהן נגמרו האותיות?), היו על גג עולם הגיטרות-שמעליהן-יש-ציצים. לא היה צופה MTV אחד באותה שנה שלא הכיר את ליין הבס המבריק והמתגלגל של “Cannonball”, הלהיט של להקתן הברידרז. האלבום המצוין בו הוא נכלל, Last Splash, הגיע לאלבום זהב בארה''ב, ולצד קוביין, וודר, הארווי, קורגן ואחרים, דיל הייתה אחת הכוכבות הגדולות של הרוק באותה שנה. אבל רגע. בואו נחזור קצת אחורה [הכניסו כאן אפקט של מערבולת בזמן].


תאכלי משהו? (הנדריקס מתהפך בקברו)



ביג דיל
מכל המשפחה הענפה של הלייבל 4AD, שלשיאה האמנותי והמסחרי נסקה בתחילת שנות התשעים, דיל הייתה ונשארה האהובה עליי ביותר. בעולם המופלא של 4AD, ידה הייתה בכל: היא הייתה חברה בפיקסיז האגדיים וגם תרמה להם, כשמר בלאק הואיל בטובו, מכישרון כתיבתה והלחנתה (שלדעתי עולים על של שותפה השמנמן למיקרופון), הקימה את הברידרז המשובחים עם תאומתה קלי ועם טניה דונלי (Throwing Muses, ולאחר מכן גם Belly – איזו חריזה מבריקה!) וחילטרה גם ב-This mortal coil.

בברידרז, דיל קיבלה (או לקחה) לראשונה את קדמת הבמה, שם הלחימה את הטקסטים המפורקים והמגורענים שלה עם מלודיות מחודדות-מתוקות ועמוסות דיסטורשן, ויצרה המנונים עם סאונד של גראנג', לב שביר של פאנק וקול מענג שאין לטעות בו. Pod שלהם, בהפקת סטיב אלביני, נחשב עד היום לאגדי, ו-Last splash שעקב אחריו הביא להם את ההצלחה העולמית ב-93'. בעקבות תשישות-הופעות ואישפוז גמילה מהרואין של התאומה קלי, הברידרז יצאו להפסקה של שנה. תודה, קלי. את מותק.

קים הייתה אז בשיא אונה היצירתי: רק שנה קודם לכן היא נפרדה מהפיקסיז אחרי שבלאק פרנסיס חנק והשתיק כל גיחה יצירתית מצידה, ועכשיו גם הברידרז נחים ונגמלים, אבל הקטר שדוהר בתוך קים לא היה מוכן להפסיק להעיף גיצים, והיא לא הפסיקה לכתוב שירים. היא למדה לתופף, התיישבה שוב באוהיו מכורתה, והחליטה להקליט אלבום סולו.

מפרקים את קים
אי אפשר להבין את האמפס בלי להבין את קים דיל. בפיקסיז היא חלקה מיקרופונים עם בלאק פראנסיס, בברידרז עם טניה דונלי וקלי דיל, אבל רק כאן באמפס אפשר סוף סוף לשמוע את קולה הייחודי לבד, גם במובן במילולי וגם המטאפורי: כל המילים והלחנים כאן הם שלה, והיא עומדת באמת בקדמת הבמה, כמעט לבד. במובן הזה, מדובר יותר ב''קים דיל והאמפס'', מאשר בלהקה יוצרת.

דיל מביאה איתה לכל מקום אליו היא מגיעה סאונד מסוים, סאונד ''דילי''. בפיקסיז זה התבטא בבס שלה שהכתיב את הסאונד הייחודי והמשפיע שלהם לא פחות מהגיטרות של ג'ואי סנטיאגו או ההפקה של אלביני; בברידרז זה התגבש לכדי מניפסט-סאונד שלם וברור; ובאמפס זה מגיע בצורה הכי מזוקקת שאפשר. דיל נטו.
הבחורה הזו, שניגנה בס לייק אה מאדרפאקר, לא הייתה סתם עוד גונחת-גיטרות או פאנק-בייב מזדמנת. היא הייתה קים דיל, ומי שזה לא הסתדר לו הוזמן לנשק לה בתחת, אם לא יחטוף קודם בעיטה לאשכים. אין זה אומר שהיא הייתה רוקרית אגרסיבית ומרדנית שרק שונאת בנים ושוברת חוקים. הקליפה שלה הייתה דוקרנית: היא ירקה שנאה וציניות לכל עבר (בין השנאות החביבות עליה: נישואין, להצטלם, בחורים רגישים, כשאומרים לה שאוהבים אותה, ילדים, ילדות, כלבים), אבל כשהיא הייתה מחייכת, או שרה שורה שחיוך בצדה, אי אפשר היה לעמוד בפניה – זה היה אמיתי, זה הרגיש אמיתי. לכן גם כשהיא צעקה וניסרה, האמנתי לה. כי רק היא יכולה להדביק שיר זועם או מיואש למלודיה משמחת ומרעישה, ולדלג כך במשך אלבום שלם בלי שזה ירגיש כמו זיוף, אלא כמרכיבים שונים של אותה בחורה.


כמאמר הדנדי וורהולז: Cool as Kim Deal



בחזרה לאלבום הסולו
ובינתיים, בחזרה באוהיו, ישבה דיל על השטיח והוציאה את עשן הקטר שלה על הגיטרה והמחברות. אחרי כל שיר חדש שכתבה, היא צילמה במצלמת הפולארויד שלה תקע חשמלי כמו זה המופיע על עטיפת האלבום, רשמה את שם השיר על התמונה ושלחה לבוס שלה ב-4AD. שיהיה מרוצה. כך, בין שיכרות לסקס-בגילופין, נערמו עוד ועוד תמונות, וכשדיל התחילה להרגיש לבד היא הזמינה את אחותה, שיצאה מהגמילה, להצטרף. הן נדדו בין אולפנים והקליטו סקיצות, אך כשפרקי זרועותיה של קלי התחילו להיראות שוב כמו הסדינים של פאריס הילטון, היא נבעטה בחזרה לגמילה. עכשיו, לראשונה מזה זמן רב לבד בצריח, קים הייתה צריכה לעשות משהו עם השירים. מי אמר שהתמכרות (של אחרים) להרואין מביאה רק דברים רעים.

איש Guided by voices, רוברט פולארד, שהיה ידידה של דיל, נהג לערוך להנאתו רשימות ארוכות של שמות ללהקות דמיוניות. אחד השמות האלה היה Tammy and the ants. אדם והאנטס כבר נלקח, ולכן דיל, שבאותה תקופה הוכתרה על ידי פולארד כמפיקת האלבום של להקתו רק בגלל שתרמה להם את המגברים שלה, שינתה את הכינוי ל-Tammy and the amps, תמי והמגברים.

כשהיא החלה לערוך חזרות עם השירים החדשים, ששת החדשים ועוד שישה שנכתבו במקור לברידרז, הצטרפו אליה מתופף הברידרז ג'ים מקפירסון ושני חבריה לאוהיו נייתן פארלי ולואיס לרמה (גיטרה ובס, בהתאמה), ופולארד תרם גם הוא כמה שורות. תחת השם תמי והמגברים הם התחילו להופיע במועדונים קטנים בארה''ב ובאירופה, קיצרו את השם ל''המגברים'' בלבד – The Amps – (''השם תמי עלה לי על הציצים'', התנסחה דיל בעדינות אופיינית) ותוך כדי הסיבוב עצרו פה ושם להקליט: דאבלין, ניו יורק, ממפיס, לוס אנג'לס, שיקגו.


קים וקלי דיל. מצא את ההבדלים



האלווין ספיישל
תוצאת ההקלטות בסיבוב האמריקני-אירופאי ההוא היא האלבום שלפניכם, Pacer, ''גירסת מדיום-פיי של הברידרז'', אומרת דיל כשלוחצים אותה לקיר או משקים אותה מספיק. בליל כל הקדושים, 1995, יצאה לאור חצי שעה של מוזיקה, שנים עשר קטעים קצרים ומרוכזים (שניים מתוכם אינסטרומנטליים), בני שתיים עד ארבע דקות, הנעים בין העליז למיואש, ומוגשים בדרכה הייחודית של דיל, שגם מנצחת על ההפקה ומגישה ים מלודיות פופיות ופאנקיות מפוחמות באריזה מרשרשת ומוכתמת של חצאי-דיסטורשנים עד פול-און-אנגרי-רוק. המלודיות והריפים מזכירים יותר מכל את הרית'ם אנד בלוז של שנות החמישים. יחד עם ההפקה המרושלת-במתכוון מתקבל סאונד מחוספס, אבל לא מהודק. לא מטונף כמו פאנק או הארדקור, לא כועס כמו הגראנג' ולא מלוכלך כמו הגאראז', אבל גם לא פופי או מתקתק, למרות שחלק מהמלודיות וההגשה הווקאלית הן קלילות.

דיל ציינה לא פעם כי הלחנים באלבום נבנו סביב ההגשה הווקאלית, בניגוד ללחנים של הברידרז שנבנו סביב מהלכי אקורדים, ונקודת המוצא השונה הזו הופכת את האלבום הזה לייחודי בדיסקוגרפיה שלה. השיר המסיים, “Dedicated”, הוא מבחינתי ריכוז כל האלבום, כל רוח הקימדיליות, לשיר אחד: הוא מלהטט בכישרון בין קטעי גיטרות-תופים כבדים ורועשים ללחני פופ משועשעים, והשורה הפותחת מתמצתת את המוטו של דיל למוזיקה, לאלבום הזה ולחיים בכלל: ''If you wore one big mask You'd never get a chance to kick ass''. דיל מגיעה בלי מסיכות, כמו שהיא, ולכן היא בהחלט קיקינג אס. והתחת שלי, אישית, מת על זה.

הטקסטים של דיל הם חידתיים במקרה הרע, מפוזרים ומשועשעים במקרה הטוב. צלילה מעמיקה למקורות ההשראה התמנוניים שלה מראה שהיא כותבת שירים בערך כמו קורט קוביין (וגם השפעתו של בלאק פרנסיס לא נעלמה ממנה): מרכיבה דימויי תרבות פופולרית עם זכרונות ילדות אבסטרקטיים וקטעי שיחה אקראיים, מקצצת שורות לאנורקסיה, כך שהעצמות בולטות בלבד, ואין בשר שיסביר למאזין הממוצע מה הקשר בין שורה לשורה, בין בית לבית, אבל איכשהו, הרעיון מתגבש בבטן כשמאזינים, לא בראש.

ההרגשה העיקרית בהאזנה לאלבום החד-פעמי הזה דומה לישיבה בגאראז' עם להקה של חברים שלך - להקשיב להם עושים חזרות ולהבין שהם משופשפים מספיק, שהכישרון בוער להם מתחת לרגליים כך שהם לא יכולים לעמוד במקום מוזיקלי אחד, ושזה מספיק להם. הם לא צריכים לצאת לסיבוב הופעות בכל הארץ או לחזר אחרי חברות התקליטים כדי שישמעו אותם, כדי שיכירו בכישרונם. יש להם מספיק ביטחון בשביל פשוט לנגן את מי שהם, והם יודעים טוב מאוד מי הם.


דיל מודל 2005. הסיגריה והגיטרה באותו המקום



בלי אלוהא
בקיץ 1996, כשהלהקה התחילה להמריא, דיל ביטלה סדרת הופעות גדולות באירופה, כיבתה את המגברים וחזרה לחיק הברידרז. משם היא נעלמה לזמן מה, אבל חזרה ב-2002 לאלבום נוסף של הברידרז, שמעולם לא התפרקו רשמית, ובשנה שעברה התאחדה גם עם הפיקסיז להפוגה קלה של כסף קל.
המגברים של קים לא יתקמבקו, לא בגלגול הזה, בכל אופן, וטוב שכך. מפגש מחודש עם יצירה כה חד פעמית (לטוב ולרע), לא יכולה שלא להיות מאכזבת, כי היא תאבד מהטריות, מהחיות שבה. אם ישנם אלבומים שיכולים היו להיווצר רק בנקודת זמן מסוימת בנצח, Pacer הוא אחד כזה – אף אחד אחר לא היה יכול ליצור אותו בשום תקופה אחרת ובשום מקום אחר, ולעד הוא לא יהיה דומה לשום דבר מלבד לעצמו, כמו ד.נ.א - כל כולו מורכב מהקווים והשקעים הזעירים שמרכיבים את טביעת אצבעה המוזיקלית היחידנית של איזו אחת, קים דיל, האמ-אמא של כל הרוקריות המגניבות שצצו ב-15 השנה האחרונות. ואמא, כידוע, יש רק אחת.
שתף
אלבומים קשורים:

אמנים קשורים:
the breeders || foo fighters || guided by voices || hole || pixies || veruca salt || luscious jackson || 

סגנונות נוספים:
Alternative Rock | Garage-Punk | Grunge | 

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©