 רוצים גם? |
|
 |
גילוי נאות: מרק לנגן הוא הזמר הכי טוב אי-פעם. הקול שלו הוא רוקנ'רול במובן הפשוט ביותר: וויסקי וכאב. אם כך, אז למה הוא נותר בחזקת אמן טוב וחביב, ולא יותר מזה? מן הסתם, כישרון יש לו בשפע, גם טקסטואלית וגם מוזיקלית. הוא ניחן במראה מצודד ומתאים, כך שאפילו ויזואלית הוא מוצלח. יש לו נוכחות והגשה טובה, שאפילו נותנת לך טעם של עוד. הוא מצויד בחברים במקומות הנכונים, ועל זה יעידו השותפויות האחרונות שלו עם ה-
Twilight Singers של גרג דאלי, ועם
Queens of the Stone Age, ובעבר עם
Mad Season.
אבל אפילו שיתוף פעולה עם קורט קוביין בסולו הראשון שלו לא הוביל אותו לפסגה, ואפילו אוויר הפסגות שנשם כשהיה מגובה בהרכב יעיל והוביל את ה-
Screaming Trees בתוך מערבל הבטון של הגראנג', לא הספיק לו למלא את ריאותיו השחורות.
גם אחרי שהגראנג' עבר חלף לו והתגלה כבלוף תקשורתי, הקהל הרחב סירב לקבל את העצים הצועקים כלהקה גדולה או חשובה, בתהליך איטי שקרה ללהקות כמו
Mudhoney, Tad ואפילו Stone Temple Pilots, שהתחילו לקבל הערכה אמנותית כוללת רק אחרי שקורט קוביין אמר את הנוורמיינד האחרון שלו. כל זה לא שם אותו ברשימה עם וודר וקורנל. אפילו השתתפות בפסקול של סינגלס, הסרט שהיה תמונה אמינה (ומגוחכת למדי, בדיעבד) של כל הגראנג' הזה, לא הצליח להקפיץ את הלהקה ואותו מדרגה אחת למעלה, כמו שעשה ל
Alice In Chains.. הוא כנראה הבין שהלהקה וכל השטויות הגראנג'יות האלה זה לא בדיוק בשבילו, והתחיל בקריירת סולו עוד לפני שהלהקה התפרקה.
צעד זה הוא תמיד התקדמות רצינית לעבר סופה של כל להקה באשר היא, אבל במקרה הזה (תודה לאל) הוא גם התחלה של בקבוק וויסקי אחר לחלוטין, עדין מאוד, אבל חורך את הכבד אפילו יותר. הוא החליט שכשהוא יתעורר עם החמרמורת המוכרת, הוא רוצה למלמל דברים ל
ליאונרד כהן, ל
בוב דילן ול
ניל יאנג, ולא לחבורה של רוקרים מזדקנים שההווה של רובם מבייש את עברם הלא רחוק כל-כך.
זה ג'וינט?
אז מה יש לו, מה אין בו, מה חסר? למה הוא לא מצליח להתברג בין הסינגר-סונגרייטרז של העת האחרונה, שלא לדבר על הליגה של הגדולים באמת. אם נשווה אותו ל-
Elliott Smith או
Jeff Buckley, הוא יצא חיוור למדי. יש לו את הסיפור הנכון - משפחת קתולית אדוקה שמתכחשת לקיומו אחרי ש''חזר בשאלה'', צער וזעם על חברים שלא שרדו את התהילה ונפלו לאורך הדרך. הוא אפילו מגייס לאלבום הזה כמו חברים מוכרים: בן שפרד מSoundgarden- זצ''ל, דאף מק'קגן מ-
Guns and Roses (שרק יהיו ז''ל כבר, השמנים האלה), ועוד כמה חבר'ה מהניינטיז הצוהלות.
ואולי כאן טמונה הבעיה העיקרית: הוא מנסה להתנתק מהעבר השעיר והמיוזע שלו, אבל לא מתחבר בדיוק לאנשים הנכונים בשביל לעשות זאת. אם נשווה אותו לזמר שהכי דומה לו מבחינת צרידות, אזי
טום ווייטס מוכיח שוב את אלוהותו חסרת הפגמים. בעוד לנגן מדשדש בסאונד אמצע הדרך בין פולק לרוק גיטרות מאוד מינימליסטי, ווייטס עבר בקריירה (כפולה מבחינת זמן, אבל זה לא משנה באמת) בין מספיק סגנונות מוזיקליים שיצריכו גם את האצבעות ברגליים כדי לספור אותם. ברוב השירים כאן תמצאו את נוסחת ריף הגיטרה הקבוע, תופי קצב שגרתיים, ועוד גיטרה חשמלית שמייללת ברגע. מדי פעם מצטרף גם פסנתר. אין כאן שום דבר שיפתיע, לטובה ולרעה. לטובה, כי בסופו של דבר לנגן יודע בדיוק מה הוא עושה. הרי כשהאלבום הזה יצא, ב-2001, הוא כבר שחה במים האלה כמעט עשרים שנה. לרעה, כי מאוד מפתה לחשוב מה היה יוצא אם הוא חובר לאיזה ג'וני גרינווד, Dan the Automater, או אפילו, ישמור האל, לנפטונז. אתם מוזמנים לנסח בעצמכם כל הלצה ושנינות על כך שווייטס באמת מחכה לשיר ולצליל הנכון מבחינתו להיווצר, בעוד לנגן פשוט מנגן את מה שהוא יודע.
וזה? אתם בטוחים?
שמעתי טענה על אלבומי סולו של ניצולי הגראנג', שיש עליהם איזה קללה עתיקה וארורה. שהאלבומים האלה תמיד נעימים, טובים, שווים את הכסף, אבל לא משהו שתעדיפו על התוצר של הלהקה המקורית, ובייחוד לא משהו שונה מספיק מהמקור. כך עם לנגן, ועם ג'רי קאנטרל מאליס אין צ'יינז, עם כריס קורנל מסאונדגרדן, ונדחוף לשם אפילו את דייב נבארו מ-
Jane's Addiction (וה-
Chilli Peppers ליומיים-שלושה). אבל כאן יש משהו קצת שונה. יש כאן פוטנציאל למשהו אדיר, ליצירת מופת אמיתית. ולכן אולי האכזבה גדולה כל-כך. כי אפילו המחשבה שהוא מרדים אותנו כדי להפיל עלינו סמחטה רצינית של כאב, תיעוב עצמי, מיאוס עצמי, אהבות כושלות, רצון למות, עבר שלא מפסיק לרדוף ועתיד שיגרום לעבר להיראות ורוד, כבר יותר מגעיל מכל דבר אחר. לכן אני נאנח כשאני אומר שהאזנה לאלבום תעבור בלי תקלות, שאין כאן נפילות, אבל באותה מידה אין כאן משהו שאנצור, משהו שיישאר. קשה לי להאמין (מניסיון, ממש התאמצתי) שיש כאן שיר שבולט מספיק כדי לזמזם אותו אחר-כך, או כדי להיות סינגל. לפעמים זה דבר טוב, אבל כאן לצערי זה נחוץ.
האלבום הזה הוא פתיחה טובה ליצירתו של לנגן, אבל באותה מידה בדיוק כמו אלבומיו הקודמים. מי שאהב את האלבומים הקודמים שלו ואת הסגנון בכלליות, יאהב גם את האלבום הזה. ומי שהתחיל באלבום הזה ואהב אותו, בטח ישלים את שאר האלבומים כשלא יהיה משהו אחר יותר מפתה, אבל ממש יתחשק לו לרכוש ולשמוע משהו חדש. אז זהו, שזה לא חדש, כבר שמענו את זה ב-90', ב-94', 98', 99' (אלבום שירי כיסוי, לעזאזל!) ואפילו באלבום שאחרי, ב-2004. לנגן מספק את הסחורה, אבל זה לא מספיק. ואולי זאת בדיוק הבעיה. כדי לעלות ליגה, כמו שהפועל ירושלים כבר יודעים, צריך יצירה שהיא עילוי, ולא יעילה.
