הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
neil young :: on the beach
reprise, 1974    [אלבום]
האלבום איננו מיצג הולם למינימליזם מוזיקלי, אך נודה ונתוודה שהוא תמיד נשמע מינימליסטי בדרכו שלו. דמיינו לעצמם איזו מדורה קטנה כזאת על החוף, ניל יאנג וכמה חברים קצת שתויים מוציאים את הבנג'ו ומתחילים באיטיות לשיר את ''For The Turnstiles''. יאנג אפילו לא טורח להסוות את הזיופים בקול שלו ולאף אחד לא אכפת
מאת: kinks בתאריך 20/06/05

קישוריקו
עוד מאותו סיגנון
mew
frengers
vincent gallo
when
joni mitchell
blue
nirvana
in utero
agoraphobic
nosebleed

frozen corpse
stuffed with
dope
the smiths
meat is
murder
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 0    דירוג הגולשים: 9.3 (21 מדרגים)

סבבה בים
רוצים גם?
ישנם רגעים שהכל קורס בהם, מגדל קלפים שמתמוטט מטה ומטה במהירות עצומה. אותם רגעים קטנים של ייאוש שבהם מתחשק לך לחתוך כל וריד ונים בגופך, להיקרע למיליוני חתיכות חסרות משמעות ביקום הקטנוני הזה. ככה מגיעה לניל יאנג שנת 1974, בהפתעה גמורה. למעשה, לא ממש הייתה לו סיבה להוציא אלבום. הסיפור התחיל בסוף 1972, כשדני וויטן, שהיה על הגיטרה בקרייז הורס, נשלח לביתו עקב התמכרות קשה לסמים. שבוע לאחר מכן וויטן מת ממנת יתר, ורגשות האשם של יאנג חילחלו בו על כך ששחרר את וויטן לביתו במקום להשאירו בלהקה. כידוע, מכות באות בצרורות.

לא מספיק שדני וויטן מת ממנת יתר, אז ברוס ברי, ה''רודי'' או בעברית תקינה ''נושא הכלים (המוזיקלי)'', לוקח מנת יתר ומתפגר גם הוא בשנת 1973. לא נותר למר יאנג הרבה לעשות, למעט להיכנס לאולפן ולהקליט (מוזיקאי או לא?). מתברר שאופציה זאת, עד כמה שהיא נשמעת הגיונית, ההגיון ממנה והלאה. בשנת 1973 הקליט ניל יאנג את האלבום המופתי Tonight’s The Night והגישו על מגש של כסף לחברת התקליטים Reprise. האלבום נדחה בטענה שהוא דכאוני מדי ולא ניתן לשחררו. כנראה בחברת התקליטים עדיין נחו על זרי הדפנה של הפולק והפסיכדליה של שנות השישים, והריאליזם שהתחיל לחלחל לאלבומי המוזיקה בשנות השבעים עדיין לא נקלט אצלם.

באמת שלא נותר הרבה לעשות במצב כזה. אפשר לשקוע בדיכאון או להקליט אלבום נוסף. שם בבית, בחוף Zuma בלוס אנג'לס, מסתגר מר יאנג עם כמה חברים טובים ומתקבל אלבום המופת On The Beach. תסתכלו לרגע על העטיפה: יום קודר, לא ממש יום שטוף שמש של החוף המערבי. ניל יאנג בג'קט צהוב מסתכל על הים, מאחוריו השמשיה הצהובה וכסאות הים והקדליק ששקועה בחול הים. פה למעשה נעוצה מהות האלבום. היום קודר, אך לא איבדנו עדיין את האופטימיות וחוש ההומור.

האלבום נפתח ב-''Walk On'', ההתרסה הניל יאנגית כלפי המבקרים שקברו ורמסו כל פיסה טובה בקריירה המוזיקלית שלו. איכשהו, העולם ציפה לעוד אלבום קאנטרי נוסח Harvest, אך ניל יאנג בשלו, ממשיך להוציא אלבום שהוא אוהב, לא בהכרח מה שהמבקרים או הקהל אוהב. לאחר הנפילה הגדולה ב-1972 עם Time Fades Away, נראה שעוד סוס מרוצים סיים את הקריירה מוקדם מדי. יאנג לא נכנע למבקרים וממשיך בדרכו שלו:

''I hear some people been talkin' me down, Bring up my name, pass it 'round.
They don't mention happy times, They do their thing, I'll do mind.''


אתה מגיע לחוף?





האלבום ממשיך עם ''See The Sky About To Rain'', בפתיחה המסורתית עם הפסנתר העגמומי. זה כנראה השיר המתאר את הציפייה לגשם בעטיפת האלבום. הפסנתר, הגיטרה שמכוונת לצליל קאנטרי ענוגים יחד עם קולו המהורהר של יאנג. אני בעיקר מחכה לדקה האחרונה של השיר, השילוב המסיים של הגיטרה, הפסנתר והמפוחית שנכנסת בסוף. שלושת כלי הנגינה שאצל יאנג הם בבחינת השילוש הקדוש המוזיקלי. איזה יופי!

''Revolution Blues'' ממשיך את הדו שיח המוזיקלי בין מר יאנג לבין חברי להקת Lynyrd Skynyrd. יכול להיות שהשיר היה מתפרסם יותר במידה והאלבום באמת היה מצליח בזמנו. חייבים לשים לב לפתיחה של השיר הזה, ניל יאנג על הלס פול המפורסמת שלו, והצליל מרמז בקלילות על ''Southern Man'', למעשה לכל אורכו. הפעם תוקף ניל יאנג את הדרומיים ללא כל הססנות או חיבה יתרה. בציניות וארסיות הם מתוארים כפרנואידים הנמצאים בקצה החברה, מסתגרים ומסוגרים, אשר חמושים מכף רגל ועד ראש. התיאור של יאנג מזכיר את הקלאסיקה הקולנועית Easy Rider, בסצינת הסיום המפורסמת בה פיטר פונדה ודניס הופר נורים בעת רכיבתם על האופנוע על ידי שני Red Necks זקנים, שנסעו באותו כביש בו עברו שני ההיפים המסוממים רכובים על הארליז שלהם. הסרקזם, הו הסרקזם!

''Well, we live in a trailer at the edge of town You never see us 'cause we don't come around. We got twenty five rifles just to keep the population down.''

האלבום איננו מיצג הולם למינימליזם מוזיקלי, אך נודה ונתוודה שהוא תמיד נשמע מינימליסטי בדרכו שלו. דמיינו לעצמם איזו מדורה קטנה כזאת על החוף, ניל יאנג וכמה חברים קצת שתויים מוציאים את הבנג'ו ומתחילים באיטיות לשיר את ''For The Turnstiles''. יאנג אפילו לא טורח להסוות את הזיופים בקול שלו ולאף אחד לא אכפת. משם הוא ממשיך במסעו הציני באלבום, והצד הראשון מסתיים ב-''Vampire Blues''. יתכן וזאת קונספירציה, אך ברבות השנים צידו הראשון קיבל מעמד פחות מאשר המשכו השני. למעשה, אלה שני צדדים של אותו מטבע, בצד הראשון ניל יאנג מתריס ומתעמת עם כולם, לעומת הצד השני שבו יאנג מראה עד כמה הוא פגיע לביקורת ככל אדם ובעיקר כאמן.

קשה להתעלם מהפתיחה של צידו השני של האלבום, הדו שיח בין הפסנתר לגיטרה וברקע תופי הטאם-טאם. הצליל תופס אותך מיד, גורם לך לעצור ולהקשיב לשיר, העגמומיות בוקעת מכל צליל וצליל. הרבה פעמים יצא לי לתהות מה מייצג יותר את מה באלבום: העטיפה את השיר ''On The Beach'' או להיפך. קשה למצוא עטיפה של אלבום שמעבירה את התחושה של שיר הנושא באופן כה מושלם, וכמו כן קשה למצוא שיר נושא שמתאים לעטיפה בצורה כה הולמת. ''On The Beach'' השיר, הוא למעשה הקונפליקט הפנימי שגועש ביאנג, הצורך בהכרה כמוזיקאי כאמן יוצר, ומאידך גיסא השקט הנפשי, הבריחה מאור הזרקורים והכמיהה להיות אדם ככל אדם. ''I need a crowd of people, but I can't face them day to day''.

ככה ניצב לו ניל יאנג על החוף, בגב אלינו, לא מסוגל לתקשר. לא יודע לאן ללכת, לא יודע מה לעשות, עם הרגליים בחול, הים והגלים. חוסר החלטיות משתק, הברירה הטובה ביותר כשאתה אבוד זה להישאר במקום, וכך נשאר יאנג עם הרוח והעקצוץ המלוח. בסיומו של יום הים אולי רגוע, אך אתה נשאר עם חוסר המנוחה הזה שמפעפע בך. לפעמים מתחשק לברוח.

יותר מכל אני אוהב את הסיום, אני ממש מחכה לרגעים היאנגים הקסומים האלה. ניל יאנג זמר הפולק על הגיטרה האקוסטית, מתבל בכינור למען הקאנטרי ובמפוחית הנפלאה. ''Ambulance Blues'', הזוי ולא מובן, טריפ ארוך ומתעתע. קיטועים וחיתוכים של החיים מתחבאים בין הבתים. כל אותם הזיכרונות, הרגשות, החוויות, הדמיונות, הרגשות, והרהורים דחוסים ומבולגנים. מאותם ימים נפלאים של העבר, אותו אקורד ראשון בגיטרה כשלומדים לנגן, אותה הרגשה נפלאה כשמקימים להקה. ''Back in the old folky days The air was magic when we played.” - עד לאהבתו האמיתית של יאנג, אמריקה, אותו קנדי שאימץ את אמריקה להיות ארצו. הגעגועים לעבר שלא חווית, להרפתקאות שקרו כשלא היית. ''All along the Navajo Trail, Burn-outs stub their toes on garbage pails.''

אז על מה בעצם השיר? ''I guess I'll call it sickness gone It's hard to say the meaning of this song.” - חה! זה לא שיר, זה ניל יאנג נותן טעימות קטנות מעצמו.
המבקרים, שוב אותם מבקרים, מי בכלל צריך אותם? הרי היה אפשר לעשות מוזיקה עוד לפני שהם דחפו את אפם. “So all you critics sit alone You're no better than me for what you've shown.” שילכו לכל הרוחות! אז מי הם החברים האמיתיים שלך, מר יאנג?
''And there ain't nothin' like a friend Who can tell you you're just pissin' in the wind.''.
אז שוב על מה השיר?
''An ambulance can only go so fast It's easy to get buried in the past When you try to make a good thing last.''

זהו השיר היחידי בו ניל יאנג כה חשוף ומחוסר הגנות, ונותן לך המאזין את הזכות לשפוט אותו באמת, לנסות להבין מיהו ניל יאנג, ולא דרך עיניי המבקר. ככה אני אוהב את יאנג שלי, בן אנוש עם גיטרה ומפוחית וחופן שירים נפלאים, ובעיקר אמיתיים.
אלבומים קשורים:
neil young :: american stars 'n bars |||

אמנים קשורים:

סגנונות נוספים:

נו, אז מה אתם אומרים? נרשם בשביל להוסיף תגובה?  [ רישום ;לוגין ]
מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©