הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
lush :: spooky
4ad, 1992    [אלבום]
כנראה שגם הפעם הבני זונות שינו את הכללים ולא סיפרו להם. בהתחשב בכך שמהפכת הגראנג' סחפה גם את הבריטונים, יכול להיות שהלהקה נתפסה כמעט מיושנת, שריד עמום לתקופת הזוהר של אותן להקות ששורשיהן נטועות בסוף האייטיז ועתידן לוט בערפל עוד לפני שהוציאו אלבום שני (מי אמר סטון רוזס?)
מאת: אחד מאוזן בתאריך 23/06/05

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
lou reed
transformer
the apples in
stereo

the discovery
of a world
inside the
moone
ohgr
welt
ben folds
rockin' the
suburbs
deep purple
in rock
counting
crows

hard candy
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 0    דירוג הגולשים: 0 (0 מדרגים)

ולא נעליים
רוצים גם?
הרי מחשבה: הלהקה שהכי כדאי לאגור את הדיסקוגרפיה שלה בישראל היא Lush. לאו דווקא בגלל המוזיקה השוגייזית שלה, אלא בגלל הנוכחות המרשימה שלה על מדף חנויות המוזיקה המקומיות. תחשבו, נגיד גליתם היום את פלסיבו, איפה תמצאו היום את כל הסינגלים המוקדמים שלה? ואם זו בלר? או וורב? בעיה.
דגימה אקראית של שתי חנויות השבוע (חוד המחט והחור בשחור) חשפה לפחות 10 סינגלים כאלה. עכשיו, עצם העובדה שמדובר בשתי חנויות שמתמחות ביד שנייה מעלה את התהייה, האם הביקוש ללהקה גדול או ששתי האופציות היותר ריאליות הן:
1. יותר מדי מאזינים מאסו במוצרים הללו והחליטו להחזירם אחר כבוד לחנות. 2. הם זרוקים על מדפי החנות כבר זמן רב ואין בנמצא אפילו עש שיכרסם להם את הפינות.

ואולי זו קומבינציה של השתיים. הפגישה החוזרת עם לאש הזכירה לי שאלבומם Spooky מעלה אצלי אבק באיזושהי פינה בחדר. קשה לי לנחש מה קרה קודם: ההאזנה האחרונה שלי לאלבום או יעקב נאמן מונה לשר האוצר. לאש הם אמה אנדרסון, מיקי ברניי (גיטרות ושירה), סטיב ריפון (באס) והמתופף כריס אקלנד. כמו כן שותפה: מריאל בארהאם, שהתחפפה במהרה לטובת הקמת Pale Saints. הם שייכים לג'מעה הנכבדה שהוחתמה ב-4AD, הבית של הפיקסיז, קוקטו טווינז ות'רואינג מיוזס, ומי שעזר להם לקבל חוזה בלייבל הוא רובין גאטרי מהקוקטו טווינס. גאטרי הוא גם המפיק של Spooky. מנת חלקו הייתה חופן ביקורות נוקבות על פיטום הסאונד השוגייזי של הלהקה, שהתבטא היטב בEPים ששוחררו לפני האלבום (ושאוגדו יחד באלבום Gala), ובאלבומים שאחריו.

תוחלת חייה של לאש הייתה די קצרה. 8 שנים, בין 1988 לבין 1996, הספיקו ללהקה להוציא 3 אלבומים, מספר לא מבוטל של EPים ולקבל אמפתיה רבה. השוק האמריקני לא ממש השתין לכיוונה, אבל בבריטניה הם קיבלו מקום של כבוד בסצינה השוגייזית, אותה סצינה שהוגדרה במלודי מייקר כ-The Scene That Celebrates Itself, עקב הביקורים ההדדיים של כל הלהקות בהופעות חבריהן, בעיקר במועדוני קמדן. עדיין, מלבד הבו רידליז, היא הייתה הלהקה ששרדה הכי הרבה באותה סצינה.

הסיפור של לאש מזכיר לי את האימרה הידועה של ספירו אגנו, סגן הנשיא בממשל ניקסון. הוא היה סגן הנשיא השני שאולץ להתפטר אחרי שנתפס לוקח שוחד. התירוץ שלו לא היה מקורי - כולם עשו ועושים את זה, למה אתם נטפלים אלי? משהו כמו צחי הנגבי בימינו. כשנתפס, שירבב את המשפט המבריק (כאשר הוא מתכוון למשטרה ולאותם מלשינים שהסגירו אותו): ''The bastards have changed the rules and didn't tell me''.


בהייה קולקטיבית



וזה בערך מה שקרה ללאש. כאשר הוציאו את ספוקי ב-1992, סצינת הבהיה בנעליים כבר עברה את Psychocandy ו-Darklands של The Jesus and Mary Chain, את Raise של Swervedriver, את Nowhere של Ride ואת Loveless של My Bloody Valentine. הם כבר לא היו ייחודיים וגם לא מעניינים דיים כדי לסכל את מעבר נקודת הכובד ללהקות קצת יותר מכוערות אך גם יותר פוטוגניות (פריימל סקרים, הוורב, קינגמייקר ובלר). כנראה שגם הפעם הבני זונות שינו את הכללים ולא סיפרו להם. בהתחשב בכך שמהפכת הגראנג' סחפה גם את הבריטונים, יכול להיות שהלהקה נתפסה כמעט מיושנת, שריד עמום לתקופת הזוהר של אותן להקות ששורשיהן נטועות בסוף האייטיז ועתידן לוט בערפל עוד לפני שהוציאו אלבום שני (מי אמר סטון רוזס?).

ספוקי הוא רעיון מצויין עם ביצוע כושל. השירה הכמו-מלאכית של אנדרסון, הגישה הסמי-סהרורית, הכביכול מודעת לעצמה, הגיטרות הנוכחות-נפקדות, כל אלה הופכים את ספוקי לאלבום מתיש משהו. כמובן, יש בו כמה רצועות ראויות (ממש ספורות), אך הן טובלות (או טובעות) בים גבה-גלי של רצועות משובטות שהופכות שעת האזנה נינוחה לבצקית. למשל השיר השני, ''Nothing Natural'', הוא השיר החזק באלבום. חזק, ממוקד, סוחף. ''Tiny Smiles'', ''Covert'',ו-''Ocean'', שלושת השירים העוקבים, הינם שכפול צולע שלו. כמו אלו שמתיישבים על זירוקס ומצלמים לעצמם את התחת. אם כבר עסיסיות, שלחו פולארויד של החור השחור על אמת, לא דפי A4 דהויים. וממילא מספיקה זווית אחת, לא צריך להרבות בה.

וזה בערך האלבום הזה. יותר מדי מאותו הדבר, וזה יוצא קצת קקי. ונניח ש-''For Love'', השיר השישי, שונה ולו במעט מקודמיו. אז מה? ''Superblast!'', ''Untogether'' ו-''Fantasy'' העוקבים שוב משובטים ברשלנות פושעת. האווירה היא כאילו ג'יזס ג'ונס התייחדו עם השרלטנס, טים ברג'ס סורס וגם חטף אנגינה ואז הביאו את גאטרי כדי שכולם יהיו מבסוטים מאבק הכוכבים של ליז פרייזר. התוצאה: קוסא מחשי. אם המוזיקה הזו תעשה לכם חשק לבהות בנעליכם, קיים סיכוי גבוה שתוכלו לזהות אותות מצוקה מהשרוכים. הם מעולפים. יכול להיות שתרגישו אף צורך לאוורר אותם בתעופה קלילה שתסתיים בנחיתה לא רכה על המערכת שלכם.

הרי עובדה: ספירו אגנו תלה את נעליו ב-17.9.1996, עת נפטר מלוקמיה. בדיוק חודש אחרי (17.10.1996), כריס אקלנד תלה את עצמו בבית הוריו, הותיר את שלושת חבריו ללהקה המומים, ובדיעבד גרם לפירוק הלהקה. מה אתם אומרים על זה?
Spooky!
שתף
אלבומים קשורים:

אמנים קשורים:
the jesus and mary chain || ride || slowdive || 

סגנונות נוספים:

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©