 רוצים גם? |
|
 |
טעם נרכש
יש טעמים שאתה יודע מהפעם הראשונה שהחיך פוגש בהם שהם שייכים לגן עדן. נניח, שוקולד. אמנם, עוד לא נוצר הקונצנזוס שלא ניתן להפריך (כן, יש כאלו שאפילו לא אוהבים שוקולד), אבל בכל זאת ברור מעבר לכל ספק שאם תיקח עשרה אנשים אקראיים מהרחוב ותשאל אותם אם הם אוהבים שוקולד, סביר להניח שתשעה יענו שכן. מנגד, יש טעמים שלוקח כמה פעמים עד שהלשון מתרגלת, אבל אחרי זה קשה מאוד להיפרד מהם, ובכל פעם שאתה נתקל רק בריח של אותו מעדן, הזיכרונות הנעימים מציפים אותך. ''טעם נרכש'', קוראים לזה בעגה המקצועית.
ככה גם במוזיקה. רק שכאן קוראים לזה ''מיינסטרים''. המילה הזו מקושרת באופן אינטואטיבי לז'אנר הפופ (מלשון פופולרי, שמוצמדת במחי יד לכל דבר שהוא פופולרי כקרוס-ז'אנר, כמו למשל רוק-פופ), אך לא בהכרח. גם בקרב חובבי הרוק הכבד, הרוק האלטרנטיבי , הקאנטרי רוק ושותפיהם שאינם משתייכים לז'אנר הפופ, יש מספר שירים והרכבים שמשתייכים לזרם המיינסטרים באותו סגנון מוזיקלי.
כך גם בפולק-רוק. יש אמנים שכל הגיג שיוצא תחת ידם נבלע באדיקות על ידי המעריצים (שאולי לא תמיד רבים, אבל נאמנים) ויש כאלו שלוקח זמן עד שמגלים את את טיבם. לסוג האחרון משתייך, ללא ספק, אלבום הבכורה של Vetiver, שכמה שהוא קשה לעיכול, כך הוא נפלא ברגעים אחדים שנדמים כסוג של פסגת-יצירה.
יש מכבי, יש חברים
Vetiver הוא אנדי קאביק, סינגר-סונגרייטר מסן פרנסיסקו בעל קשרים ענפים בסצינה המקומית, שאחרי זמן רב בו ניסה לשווא לגבש להקה, החליט לחבור למספר אמנים מקומיים בעלי שם, בראשם
Devendra Banhart, ולהוציא אלבום פרי עיטו. מלבד בנהארט משתתפים באלבום עוד מספר לא מבוטל של חברים ואמנים רבים, שכוללים את המתופף של My Bloody Valentine, ו
הופ סאנדובל מ-
Mazzy Star. אמנם זה בבחינת סוג של עוול שלא להזכיר את שלושת החברים הרשמיים הנוספים בלהקה: בנהארט, אליסה אנדרסון (צ'לו) וג'ים גיילורד (כינור, שהוא הכלי הדומיננטי בפרויקט לצד הגיטרה), אולם באותה מידה ניתן לפרט את רשימת האמנים הארוכה שלקחה חלק בפרויקט הזה.
אך למרות ריבוי השמות המפורסמים (מקומית, לפחות), פשטות היא שם המשחק וכלי מיתר הם הכלים העיקריים שמופיעים בו, כאמור, מלבד הגיטרה האקוסטית של קאביק. למעט הכינור והצ'לו, תרומתו של כל אמן מסתכמת במקרה הטוב בשני שירים ובמקרה הרע בחצי שיר, אך היא נותנת פעמים רבות נפח וגוון אחר לשיר, דוגמת הנבל המקסים של הופ סנדובאל ב-''Amerilie'', שבלעדיו השיר היה בינוני מינוס ואיתו הוא אחד היפים באלבום כולו. גם התופים, כאמור, הם בבחינת קישוט נוסף לשיריו של קאביק והם מופיעים בשני שירים בלבד, שהם השניים שהייתי לוקח איתי מהאלבום – ''On a nerve'' ו-''Luna sea''.
דווקא שני השירים שכתב קאביק במשותף עם אמן הפולק-רוק המקומי בנהארט, ''Amour fou'' ו-''Los pajaros del Rio'' הם לא הבולטים שבו, כשהאחרון הוא אפילו הרצועה החלשה ביותר. הראשון, לעומתו, נפתח טוב עם קונטרה-בס מקפיץ ושירה משותפת של שני האמנים שגורמת לחיוך גדול, אך מאבד מקסמו ככל שהשניות חולפות.
טעם לוואי
ואולי דווקא בפשטות נעוץ סוג של חסרון. קאביק ניסה ליצור באלבום סוג של קונטרה לפולק-רוק המסורתי בכך שהשתמש בכלים רבים ככל הניתן (קונטרה באס, תופים, נבל, כינור, צ'לו ושאר כלי מיתר) ובנוסף בליריקה פשוטה, לא-עמוקה, שלעיתים מתכתבת עם הנונסאנס, כמו למשל בשיר ''Amour fou'': ''She wanted love love Crazy love Amour fou '' (התרגום הצרפתי ל''אהבה משוגעת'', שלעיתים נשמע כאילו קאביק שר בעצם את המשפט ''and more food''), אלו כל מילות השיר.
נוסף על כך, שירים רבים מדי אינם מתרוממים מעבר לגבול הבינוניות (כמעט חצי). הדבר לא היה בולט במיוחד אלמלא הפער העצום ביניהם לבין השירים היפהפיים שמכיל האלבום, שנמצאים הרבה מעבר לגבול מטאפורי זה. מה גם שלדברי קאביק, לקח לו ארבע שנים ליצור את האלבום הזה, עם כל הטוב והרע שבדבר. תוסיפו לזה את המילים הרדודות ותקבלו תמהיל מוזר של גאונות לצד טיפשות. מצד אחד, אומרים שקיים ביניהם גבול דק.
מצד שלישי, לכמה אפשר לצפות מהרכב שמורכב בעיקרו מסינגר-סונגרייטר ללא שום רקע מוזיקלי כלשהו אבל בעל קשרים ענפים, עד כדי שכשרק עבר לסן פרנסיסקו ורצה להאזין למספר תקליטים מבלי שהיה לו עוד נגן תקליטים בבית, ארגן לעצמו לתקלט רק כדי שיוכל לשמוע קצת מהמוזיקה שהוא אוהב?
