הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
soundgarden :: superunknown
a&m, 1994    [אלבום]
Superunknown מביא את סאונדגארדן להמונים כשהיא בצומת דרכים מהותית. הגראנג', אליו שויכו סאונדגארדן (מתוך שיקולים כלכליים נטו) היה בשקיעה טיטאניקית מופתית. אחת אחת, הלהקות שהיו חוד החנית של מהפכת הרוק ההיא, התפרקו ונדונו לתהום הנשייה של השרת העיוור. קורנל, קמרון, שפרד ות'יאהיל עשו אחד ועוד אחד, והחליטו להוציא דיסק פחות כבד.
מאת: מאחז זמני בתאריך 06/07/05

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
guns n roses
the spaghetti
incident?
david bowie
diamond dogs
crosby,
stills, nash
& young

deja vu
various
artists

dead and
dreaming – an
indie tribute
to counting
crows
wipers
youth of
america
super furry
animals

phantom power
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 0    דירוג הגולשים: 8.6 (9 מדרגים)

סוף סוף יש ביקורת על סאונדגרדן
רוצים גם?
הרמתי אותה, יד ימין מתוחה מעלה. קיללתי, ריססתי אותה במילים גסות. הזעם שטף אותי ורציתי לראות אותה מתנפצת, מתרסקת על הרצפה. חרקתי שיניים ובעיניים רושפות זרקתי אותה לרצפה. האוזניות עדיין היו מחוברות. נפלתי לרצפה, איכשהו.
במבט לאחור הכל ברור. חשבתי שהיא תעניק לי חסד נעורים. שברוב טובה היא תיתן לי לשמוע שיר אחד ברצף, בלי הפסקות, בלי קפיצות, בלי רעשים מוזרים, בלי שתיקות פתאומיות. ובאותו רגע של ערפול חושים לא חשבתי שהאוזניות עדיין על הצוואר שלי, והכבל אפילו מלופף שוב מסביב לדיסקמן.
קמתי, ובלי לחשוב פעמיים בעטתי בה שוב.

:: :: :: ::

התנזרתי מקולה, ביסלי, מסטיק ומכל דבר אחר שעלול לשלול מיני סכומים קטנים, שבסוף יצטברו לגדולים. לא קניתי דבר. בימי הולדת ביקשתי מחילה מהחברים ושיבינו שזה למטרה טובה. הלכתי ברחוב עם ראשי מקובע כלפי מטה בחיפוש אחר מטבעות אבודים. הלכתי ברגל כדי לא לשלם לאוטובוס.
בסוף זה השתלם. שבע מאות ועשרים שקלים חדשים נחו בערימות של מטבעות ושטרות מסוגים שונים על השולחן בחדרי. אספתי אותם בעדינות, סופר שוב ומוודא שלא להשאיר אף אחד מאחור, ושמתי פעמיי (ברגל, כמובן) לעבר מרכז העיר.
המטרה - דיסקמן חדיש, וראשון בבעלותו של עבדכם הנאמן. במהרה (שלושת רבעי שעה בערך, חצי בריצה מרוב התרגשות) הגעתי מתנשף לשערי חנות חשמל ידועה לשמצה. נכנסתי, ותוך עשר דקות יצאתי עם דיסקמן כסוף ונוצץ של פנסוניק, ואוזניות ענקיות שקניתי, במקום האוזניות שמקבלים עם הדיסקמן.

:: :: :: ::

''למה המסך של הדיסקמן שבור?''
''אה, אמם, לא יודע, אתה בטוח שזה לא קרה עכשיו?''
''כן. למה המסך שבור?''
''אין לי שמץ. מה זה משנה בכלל, גם פעם קודמת שהבאתי אותה לתיקון היא לא עבדה, ואז המסך לא היה שבור. אל תנסה למצוא לי סיבות למה הדיסקמן שמכרת לי בשש מאות שקל הפסיק לעבוד אחרי יומיים.''
''(מסתכל מסביב) קח, קח בינתיים את הדיסקמן הזה, הוא יושב כאן כבר כמה זמן.''

:: :: :: ::

Soundgarden היא להקה שסובלת משתי בעיות ידועות - NothingElseMattersism (להלן, נא''ליזם) ו-ChiliPepperism (להלן: צ'יליזם). הנא''ליזם והצ'יליזם הן שתי תופעות קשורות, כשבדרך כלל הנא''ליזם מוביל לצ'יליזם.

מהו הנא''ליזם, אם כך? נא''לזים הוא מקרה בו להקה טובה, מצוינת אפילו, שכבר הוציאה כמה וכמה אלבומים טובים, מצוינים אפילו, ויש לה קהל נאמן וצמא, מוציאה סינגל מאלבום חדש. והשיר, מה לעשות, הוא לא בדיוק מה שהקהל ציפה לשמוע, לא בדיוק כוס התה שלו, אלא משהו שקורץ לקהל רחב הרבה יותר, קהל הגלגל''צ נקרא לו. בדרך כלל, שיר כזה שונה מהדיסקוגרפיה של הלהקה עד אז, אבל הופך יותר ויותר מקובל, מזוהה ומקושר ללהקה ככל שהיא ממשיכה להתפרסם ולהקליט עוד אלבומים. ניתן לייחס לנא''ליזם את מטאליקה עם “Nothing else matters”, ה-Red Hot Chilli Peppers עם ''Under the bridge'', R.E.M עם ''Losing my religion'', ועוד.

וכאן נוצרת תופעת הצ'יליזם. הקהל של הלהקה, שעד אז קנה כל מילה ותו שהיא פירסמה (או לא פרסמה), יתחיל לאט לאט להתנתק, להתכחש ולתעב את הגלגול הנוכחי של הלהקה. הם ישתמשו בטיעונים מתחרזים - התמסחרות/הזדקנות/התדרדרות/הסתממות (בצורה הלא טובה שלה) וסתם שיגעון. ועדיין, הם ירכשו כל אלבום חדש שהלהקה תקליט, בציפייה לשיחזור של הימים ההם.


''אמרו לנו שאתה מוכר כאן מוצרים פגומים...!''



Superunknown מביא את סאונדגארדן להמונים כשהיא בצומת דרכים מהותית. אחרי ארבעה אלבומים מכוסחים (חלקם בלייבל סאב-פופ הידוע לשמצה/הערצה), ואחרי הפרויקט טמפל אוף דה דוג (לזכרו של אנדרו ווד), שהיה שקט בהרבה ממה שמעריצי סאונדגארדן הכירו, ועדיין הצליח הרבה יותר מכל האלבומים שלהם. בנוסף לכך, הגראנג', אליו שויכו סאונדגארדן (מתוך שיקולים כלכליים נטו) היה בשקיעה טיטאניקית מופתית. כזאת של סלואו-מושן ונערות יפות שמאבדות את אהבת חייהם ואי אפשר לעשות שום דבר כדי להציל אותם. אחת אחת, הלהקות שהיו חוד החנית של מהפכת הרוק ההיא, התפרקו ונדונו לתהום הנשייה של השרת העיוור. קורנל, קמרון, שפרד ות'יאהיל עשו אחד ועוד אחד, והחליטו להוציא דיסק פחות כבד.

טעות! טעות מרה! טעות גסה והמונית! ההיגיון, וכנראה גם המסורת, אומרים שככל שהרוק נהיה פחות מחריש אוזניים, הוא נהיה יותר רך. לא כאן. סאונדגארדן שומטים מעט מהכובד הפשטני, הזול והממוצה של הדיסטורשן, ופונים לכובד מלא עול וכאב. הם פונים לרגש.

ולא שזה היה חסר להם קודם. הם כנראה התבגרו קצת, ראו מעט יותר, חוו אובדן, והתחילו לראות תמונה גדולה יותר. זה מתבטא בעיקר בטקסטים. קורנל מצליח להתנסח טוב יותר, ומהצהרה רחבה וסתמית כמו ''I'm gonna break my rusty cage and run''(מהשיר ''Rusty Cage'' מתוך האלבום הקודם - Badmotorfinger), הוא מכוון גבוה יותר ופוגע בפצעים חשופים כמו ''How would I know that this could be my fate'' (מתוך ''Fell on black days''), ו-''The day I tried to live, I wallowed in the mud and blood with all the other pigs'' (מתוך ''The day I tried to live'').

ואם כבר בקורנל אנו מתדיינים, אז צריך כמובן לציין את השינוי (הראשון, השני קרה בתחילת תקופת אודיוסלייב) בקולו האדיר של הזמר. הוא ממשיך לחקור כאן בכיוון שירה שקטה, עדינה, ואמוציונלית יותר, שהתחילה ב-Temple of the Dog. השיר המסיים כאן, ''Like suicide'', הוא יצירת מופת מבחינת אנדרסטייטמנט בשירה. ואולי בכך הוא מראה עד כמה המוות בנאלי בעיניו. ואם זה הרושם שהמוות עושה עליו, אז מה יש לומר לגבי כל מה שנשאר?

גם מבחינת הצלילים יש כאן שיפור ניכר. כבר מהשיר הראשון אפשר לשמוע הרמוניות קוליות, עיבודים מעניינים, ובכלל קפיצה גדולה ממבנה הבית-פזמון-בית-פזמון-סולו גיטרה של האלבומים הקודמים. הגיוון המוזיקלי שמתגלה עם ההתעמקות באלבום הוא כמעט לא ייאמן, במיוחד ביחס ללהקות האלטרנטיב בשקל תשעים שהתחילו לפרוח אז, שהיו שונות מכולן אבל בעצם נשמעו אותו דבר. זה מתחיל מההארד-רוק של תחילת האלבום וממשיך לשירים (ולסינגלים המתבקשים) שמשמשים כהפוגות בין רצפי השירים הרועשים, וגם השירים שלא ממש נכנסים לשני הקטגוריות האלה - שירי רוק מלאים בכל טוב, שמסרבים בכל תוקף להתפוצץ. פשוט נשארים תמיד על הסף הזה. וכמובן שיש את ''Black hole sun'', שהוא שיר נחמד וכיף לשמוע אותו מדי פעם, אבל אחרי שמתרגלים לאלבום מגלים כמה שהוא במקום הנכון ומשמש תפקיד חשוב ברצף, אבל לא כל כך קשור לכלום, וזה בטח לא אחד מהשירים הטובים באלבום, אולי אפילו לא אחד מהשירים הכי טובים שסאונדגארדן אי פעם כתבו.

קים ת'יאהיל מתגלה כאן כגיטריסט מוכשר, מקורי, ובעיקר נותן בראש. תחת הפקה אחרת, האלבום הזה היה יכול לתת את עיקר הספוטלייט לנגינה שלו, ובכך לגלות שמדובר באחד הגיטריסטים הטובים בשנות התשעים. הוא משלב בין המטאל של שנות השמונים לבלוז-רוק הפרוע של לד זפלין, לריפים שמתקרבים לפאנק. על מאט קמרון בקושי צריך להכביר במילים, אבל בכל זאת ניתן כמה. הוא אולי לא המתופף המוכשר בעולם מבחינה טכנית, ואולי אין לו גם סגנון ייחודי במיוחד, אבל איכשהו הוא מפצה על כל זה בתיפוף אינטליגנטי וקשוב. כזה שתופס מקום חשוב אבל לא מנסה להשתלט על יותר מזה.



אחרי האלבום הזה, שהיה הצלחה עצומה אבל גם סימן את השובע של הקהל מלהקות רוקנרול, סאונדגארדן הספיקו להקליט עוד אלבום אחד (מעולה מעולה), שלא הצליח לעמוד ברף ההצלחה הכלכלית של האלבום הקודם, והם התפרקו כשהם משאירים, לפחות לי, תחושה חמצמצה של פיספוס; שעדיין היה להם מה לומר ולנגן; שהאלבום הזה הוא תיעוד מוצלח למדי של השנים ההם, ולמרות שהוא רלוונטי גם עכשיו, צר לי מאוד שאין ללהקה דיסקוגרפיה רחבה יותר. מה הייתי עושה בשביל עוד קצת מההרגשה הזאת של חוסר ודאות, חוסר ביטחון, ייאוש, פחד, של המוות הזה שמרחף מעל.

:: :: :: ::

טוב, סוני זאת חברה טובה יותר מפנסוניק, אני אומר לעצמי בדרך החוצה, ממורמר למדי. אבל הלוגו קצת משופשף. ובכלל, הוא יותר כבד מהקודם. ומה זה? שריטה? בן #@$@!!! כוסעלאמאסבתאסבאדודחתולמכוניתחנותאחאחותמורהשרהביטחוןמנחהבערוץהילדים שלו! אני עכשיו הולך לנקב את הצמיגים במכונית, לשלוח לו אנתרקס הביתה ולשדך לבת שלו את איווט ליברמן.
רגע, מה זה כאן בפנים? דיסק? אוי, אולי כדאי שאני אלך להחזיר לו את זה. כן, נו, אולי יש לו איזה משמעות סנטימנטלית או משהו. טוב לפחות נבדוק איזה דיסק זה. Soundgarden? זה לא אלה עם השיר המעצבן ההוא בגלגל''צ? לא, אלה Savage garden. אה! זה אלה ששרים את ''Black hole sun''! קול!

:: :: :: ::

מיותר לציין שלא דרכתי בחנות ההיא יותר לעולם. ושזה היה בניינטיז, ואז עדיין היה מגניב לומר ''קול''.
שתף
אלבומים קשורים:

אמנים קשורים:
alice in chains || 

סגנונות נוספים:
Grunge | Alternative Rock | Alternative Metal | 

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©