הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
bruce springsteen :: born to run
columbia, 1975    [אלבום]
למרות שהוא ממלא אצטדיונים זה לא איזה מיק ג'אגר, ביטלס, פרדי פאקינג מרקיורי וכל האבו ג'ראס! לא, זה לא משהו מחוץ לעולם הזה, זה כאן ועכשיו, זה חבר שלך, סחבקייה איתו, זה ההוא שהיה איתך באוהל בטירונות, מחר תפגוש אותו במוסך כשיהיה לך פנצ'ר
מאת: HoLLeR בתאריך 08/07/05

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
the donnas
get skintight
yehuda
ledgley

the quiz
ed harcourt
here be
monsters
built to
spill

perfect from
now on
arctic
monkeys

whatever
people say i
am, that's
what i am Not
queen
a day at the
races
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 0    דירוג הגולשים: 8.4 (8 מדרגים)

מי הבוס?
רוצים גם?
אחת האניגמות הגדולות ביותר בטעם המוזיקלי של המאזינים הישראלים נקראת ברוס ספרינגסטין (או בלעז Bruce Springsteen). איך יכול להיות שאמן שמפוצץ אצטדיונים כלאחר יד, השפיע על מאות מיליוני מעריצים ברחבי העולם וקיבל את תואר ''מחייה הרוקנ'רול'' – לא הצליח להכנס לפנתיאון האוזן העברייה?

קשה, קשה עם ברוס ספרינגסטין, וזה לא סוד. הוא צורם באוזן, מכאיב בראש. כל הכבוד לו שהוא בורן אין דה יו אס איי, לי יש כבר בוס אחד בעבודה, ומה אכפת לי מאיזו קנדי סנדי שמנדי שגרה בג'רסי. ממרום 22 שנות חיי, אני מודה ומתוודה שאת ספרינגסטין אני שומע רק שנה, אולי פחות. פעם קניתי את האלבום החדש שלו The Rising רק בגלל שיש לו עטיפה, משהו בנזונה, נראית כמו ספר כזה. אבל העטיפה שכבה לה אצלי בארון וספרינגסטין המשיך למלא את היינקי סטדיום. בכל מקרה, הרומן שלי עם ספרינגסטין התחיל כש-Born to Run הגיע אלי בדרך לא דרך, והונח בזלזול על מגש הדיסקים. אח! איי! חלאס! די! לא נעים! אני נכנע! מה זה הסאונד הזה? אי אפשר להבין כלום! למה יש הד כל הזמן? התופים האלה! הגיטרות! הסיפורים! האנשים! הדמויות! המצ'ואיזם! הרגש?! האהבה?! הו, האנושיות!!!

Born to Run נבחר לא פעם ולא פעמיים לאלבום האהוב ביותר, אם לא החשוב ביותר של המאה, והילד החצוף שבא מניו ג'רסי ושר על מעמד הפועלים חדר לליבו של כל אמריקני (לא משנה מאיזה צווארון). האלבום הזה, שיצא בשנת 1975, קידם את הפקיד הזוטר למעמד של בוס והפך ליצירת מופת בינלאומית. למה? כי ברוס ספרינגסטין נשמע כמו שוביניסט אבל רגיש כמו ילדה קטנה. כי האלבום נשמע כמו ג'רי לי לואיס עם מילים של בוב דילן. כי שם נולדה ה-''E street band'' האגדית. כי למרות שהחלה התקופה בה הבי ג'יז צווחים ברקע, אתה מבין יש עוד סיכוי לרוקנ'רול.


Keep on rockin' in the free world



ברוס ספרינגסטין פותח את האלבום שלו עם בלדת קץ הנעורים ''כביש הרעם'' (''Thunder Road''). השיר הוא תמציתו של האלבום ומגלה את כל שהתקליט טומן בתוכו, שכבה אחרי שכבה הוא מתפתח. פסנתר ומפוחית, שירה ופסנתר, הנה מגיעים התופים והופס גיטרה חשמלית מצטרפת. אחר כך גם קולות רקע, הגיטרות משתלטות על הפסנתר וסקסופון מסיים את הבלדה – ממש תזמורת מכבי האש. לא ברור אם ספרינגסטין מאוהב במרי שיושבת על מכסה המנוע או במכונית שמחזיקה מעליה את מרי. בכל מקרה המכונית, כמו שנגלה גם בהמשך האלבום, היא הישועה של ברוס. כי מרי היא ''לא מלכת יופי, אבל היי, היא בסדר'', וזה בסדר מצידו. אם אהבתם את השיר, תתחילו להתרגל לבחור החדש בחיי המוזיקה שלכם.

האלבום נמשך עם בלדות אהבה/שנאה לילדים המסכנים מג'רסי שהרבה לא יצא מהם – חוץ מאיזה ברוס אחד – אבל כנראה שהבוס שר כאן גם על עצמו, על הפחד שהוא יהפוך לאיזה לא יוצלח. שני אלבומיו הראשונים שהסתכלו בחיוך וקריצה אל החבר'ה העזובים שמעבר לנהר לא ממש הצליחו (אצל הקהל. המבקרים אהבו, הראשון שלו נהדר) והאלבום הזה היה מבחן אחרון לברוס אצל חברת התקליטים. הוא אוהב את הילדים שהולכים מכות מתחת לשלט של ''אקסון'' אבל מתעב אותם גם יחד. ככה הוא גם מרגיש כלפי הבחור שיש לו ''עסקה'' עם אחד מעבר לנהר, ועל הקוצים בתחת שמבשרים שבייבי, נולדנו כדי לברוח - ברוס ספרינגסטין שר סיפורים וזה תמיד הכי כיף.

ספרינגסטין הוא אמיתי. הוא מהרחוב והוא שר אלייך בגובה העיניים. כמה שהוא בומבסטי ככה הוא קטן, וזה מה שצריך לגלות אצלו כדי להתמסר. ההתחלה קשה, ברוסי מקמץ בפזמונים והולך יותר לכיוון המנונים – זה כמו התקווה, צריך להתרגל. למרות הקשיחות, הוא סופר-רגיש, הוא בוכה שם בשירים, אבל לא בקול, ככה בקטן, בזווית העין. ולמרות שהוא ממלא אצטדיונים זה לא איזה מיק ג'אגר, ביטלס, פרדי פאקינג מרקיורי וכל האבו ג'ראס! לא, זה לא משהו מחוץ לעולם הזה, זה כאן ועכשיו, זה חבר שלך, סחבקייה איתו, זה ההוא שהיה איתך באוהל בטירונות, מחר תפגוש אותו במוסך כשיהיה לך פנצ'ר. כשאתה שומע את השירים אתה מדבר עם ברוס, אתה יודע שהוא שר עלייך ובשבילך, בלי ריחוק, בלי התנשאות, הוא לא יודע יותר ממך, הוא לא מוכשר יותר ממך, הוא רק הרבה יותר אמיתי מכל השאר.

חוץ מזה, גם נחמד תמיד לחשוב שלואי להב עשה את ''Born to Run'' (השיר, לא כל האלבום) ושצרויה להב, אשתו, עושה כינור בשיר האחרון ואולי עשתה גם את ברוס (וכתבה בעקבות את ''הו רומיאו זו הייתה''...?) וגם תמיד כיף להקשיב לתופים ולחשוב על מקס ויינברג, שעושה צחוקייה עם קונאן אוברייאן כל יום. והדבר הראשון שהכי בא לעשות זה לשים את ברוס באוטו ופתאום אתה שם לב שאתה נוסע כמו מטורף, ואז אתה מת לברוח יחד עם השירים – אבל פתאום זה מכה בך – לאן, לאן אני אברח, ססאאאמק?! לצפון?!
שתף
אלבומים קשורים:

אמנים קשורים:

סגנונות נוספים:
Pop/Rock | Rock & Roll | 

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©