הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: עברית
cloudia, 2005    
באלבומה הנוכחי הדרה אינה מחדשת דבר שלא שמענו ממנה קודם, וכשאומרים על הדרה שהיא דורכת במקום, עם סגנון ההגשה הייחודי שלה, היא למעשה הולכת לאחור. אם פעם התלהבנו מהחדשנות ומהגירויים המוזיקליים שלה, היום אנחנו צמאים לעוד, להתעלות על העבר, אך זה לא מגיע
מאת: איציק ג בתאריך 08/07/05

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
monkey son of
a donkey

chansons du
cul
שיר דויטש
זה לא הולך
לקרות
צמד ראות
צעצועים מהבית
ספר הישן
יום/שני/האחרו
ן/של/אוקטובר

יופי
מופע הארנבות
של דוקטור
קספר

הו הו
גלעד כהנא
360
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 6.6    דירוג הגולשים: 6.7 (6 מדרגים)

ואיפה התזוזה?
רוצים גם?
לא קל להיות סינגר-סונגרייטר אלטרנטיבי בישראל, מדינה קטנה רווית כוכבים נולדים שאוהבת את המוסיקה שלה קלילה לעיכול כמה שיותר, במיוחד אם אתה לא שר בעברית. תשאלו את עמרי לוי, למשל. לא משנה כמה קשה תעבוד, תמיד בסוף היום תפנה אל קהל קטן יחסית, שבוחן בעיניים חדות כל תו וכל מילה שלך.
כך גם במקרה של הדרה לוין-ארדי, שלמרות היותה ''חדשה'' יחסית בתחום המוזיקה, ניתן בנקל לכנותה כגברת הראשונה של הפולק-רוק בישראל. נכון, יש לנו גם את רונה קינן, אבל רונה, בניגוד להדרה, נתנה לאלבום שלה לנדוד למחוזות קצת רחוקים מהפולק-רוק המסורתי, משהו שנמצא על הגבול עם הרוק-פופ בשירים מסוימים, ולו בשל (או בזכות) הפקתו המעולה של יזהר אשדות.

בשביל להעריך יותר את הדרה צריך להבין את המקום ממנו הגיעה: בשנת 2000, בגיל 35, לאחר שלמדה קולנוע וחיה שבע שנים בניו יורק, החליטה הדרה, מתוך האהבה שלה למוזיקה, לעזוב הכל ולחזור לירושלים על מנת לעשות את המוזיקה שלה, וזה בלי שום ידע מוקדם בנגינה על פסנתר.
הדרה אינה מתפשרת, ואף מעבר לכך, מאוד תובענית בדרישותיה מעצמה. בשהותה בניו יורק ספגה השראה מהמקומות הנכונים (אליות' סמית', בוב דילן, ריאן אדמס, דמיאן רייס) ובמוזיקה שהיא עושה היא נצמדת באופן עקבי לסגנון הפולקי השקט והחודרני.


בהופעות היא נותנת הכל [צילום: איתי]



שלושה אלבומים קדמו לאלבומה האחרון, The move, ולמען גילוי נאות אודה שהצטרפתי למעגל המאזינים של הדרה רק באלבום הקודם, King o, כמו רבים וטובים כמותי. אולם חלפו מאז כשלוש שנים, מספיק ותק בשביל לבחון אותה לאורך תקופה.
בשונה לאלבומים קודמים, הפעם חתמה הדרה בלייבל ''גדול'' יחסית, מה שאומר מבחינה שיווקית כלים גדולים יותר, אך בניגוד למה שקורה לאמנים אחרים – שום שינוי מהבחינה האמנותית, וזאת למרות שהפעם חברה לאלדד גואטה (מוניקה סקס) שהפיק אותה מוזיקלית, ולמספר נגנים מוכשרים נוספים כגון פיטר רוט ואורי כינורות.

כך יוצא שגם באלבום הנוכחי ממשיכה הדרה לשמור על אותו קו מוזיקלי אפלולי המלווה אותה מתחילת הקריירה שלה, הנע בזהירות בין הפולק לג'אז לבלוז; גם כאן הדרה ''מפציצה'' במספר רב של שירים (17 שירים, המשתרעים על פני לא פחות מ-75 דקות!), לצורך ההשוואה, אלבומה קודם בגרסתו הלא-מורחבת הכיל 20 שירים; גם כאן הדגש של הדרה הוא על הפסנתר והמילים, כאשר שאר הכלים המלווים הינן בגדר קישוטים או מילוי חלל ותו לא.

אך אליה וקוץ בה: המוזיקה של הדרה נהדרת להופעות. כיף מאוד לשבת בבר עם כוס וויסקי או יין ביד ולהקשיב לה בוכה לאורך שעתיים במשך כעשרים ומשהו שירים. מנגד, באלבום, השירים פתאום אינם מתחברים זה לזה. אולי זה בגלל האורך, אולי זה בגלל שהקסם של הדרה טמון דווקא בפשטות שלה, שבאה לידי ביטוי הכי יפה בהופעות בה מלווה אותה הרכב מצומצם של גיטרה, תופים וטרומובון. כן, טרומבון הוא חלק קבוע וצמוד להדרה בשנתיים האחרונות והוא אולי החלק הכי יפה אצלה, לדעתי. במיוחד כשמכירים בעובדה שהאוחז בפיו הוא עלם חמודות בן 18(!), שמפליא להוסיף נפח קסום לשירים. אותו טרומבון חסר מאוד באלבום.

יתכן מאוד שזה גם בשל העובדה שהרפטואר של הדרה גדול מאוד ומכיל בחובו עשרות שירים, שעל מרביתם קשה לה לוותר ומבחינתה כולם מתאימים להיכנס לאלבום (למרות שבכל זאת, חלקם לא זכה להיכנס). כך יוצא שבהופעות ניתנת לה האפשרות ''לסנן'' ולנגן את אותם עשרים השירים האהובים עליה ביותר, מרביתם ללא ספק משתייכים לקרם-דה-לה-קרם של הרפטואר שלה, בעוד שבאלבומים עצמם מתחבאים להם מספר לא מבוטל של שירים שבמקרה הטוב לא מתרוממים מעבר לבינוניות. וזה נכון לא רק לגבי The move, אלא גם לגבי אלבומה הקודם.


באלבום רק בקטנה [צילום: אילן בשור]



וכאן הנקודה העיקרית אותה הזכרתי בהתחלה: באלבומה הנוכחי הדרה אינה מחדשת דבר שלא שמענו ממנה קודם, וכשאומרים על הדרה שהיא דורכת במקום, עם סגנון ההגשה הייחודי שלה, היא למעשה הולכת לאחור. אם פעם התלהבנו מהחדשנות ומהגירויים המוזיקליים שלה, היום אנחנו צמאים לעוד, להתעלות על העבר, אך זה לא מגיע.
אף מעבר לכך, השירים הטובים ביותר באלבום שלה (''Sexual underground”, “Blue eyed shadow”, “Music makes no sense”, “Magic time”, “A miracle at a time”) נשמעים כאילו היו יכולים להיכנס בקלות לאלבום הקודם שלה, ולהשתלב יפה לצד השירים הטובים שבו, בעוד שאר השירים פשוט מחווירים לעומתם.

גם מבחינה לירית קשה מאוד להאזין להדרה לאורך כל האלבום. הדרה כותבת מהלב, ממקום שכואב, ועל כן מרבית שיריה, אם לא כולם, הם שירי אהבה הממוענים אל נמען נסתר. קשה מאוד להתרומם ולהפליא בדימויים עמוקים כשכותבים שירים כה רבים, למרות שכשהיא עושה זאת, זה נעשה בצורה מדהימה (כמו למשל בשיר ''Blue eyed shadow'' או ''Music makes no sense''). שאר השירים נשמעים כה רדודים לעומתם.

אין ספק שמדובר באחת היוצרות המוכשרות ביותר שפועלות כיום בסצינת השוליים הישראלית, מעין סוג של איימי מאן הישראלית, שההופעות שלה, כאמור, הן תאווה לאוזן הצמאה למוזיקה ישראלית איכותית. אולם אותו הקסם שמחזיק אותך שבוי לאורך שעתיים של הופעה, לא מחזיק אותך כשהוא עובר למערכת הביתית.
שתף
אלבומים קשורים:
hadara levin areddy :: king o ||| tamar eisenman :: tamar eisenman EP |||

אמנים קשורים:
dot allison || sheryl crow || רונה קינן || tom waits || tamar eisenman || בלובנד || ruth dolores waiss || 

סגנונות נוספים:
אחר | רוק עברי | Soul-Blues | Singer Songwriter | 

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©