 רוצים גם? |
|
 |
אפשר כמובן להסתכל על האלבום הזה מבחינה מוזיקלית נטו, ועדיין לצאת מרוצים. אבל במקרה של The arcade fire, קשה להפריד את האלבום מהסיפור. למעשה, נראה שהלהקה הקנדית מעולם לא התכוונה להפריד ביניהם. הסיפור טרגי, אבל אם מותר להיות ציניים לרגע, הוא גם אחלה מקדם מכירות.
הכל החל כאשר במהלך חורף אחד קשה ב-2004, במהלך ההקלטות של האלבום, חברים וקרובי משפחה של הלהקה לא הפסיקו למות. ב-allmusic מצוינים ארבעה, השמועה מדברת על יותר (האלבום הוקדש ל-9), והאגדה כבר מספרת שהכל קרה במהלך שבוע אחד (כנראה רק אגדה). בחוברת של האלבום שומרת הלהקה על ערפול, אולי כי זו באמת כבר חדירה לפרטיות ואולי כדי להעצים את המיתוס. בכל מקרה, הטרגדיות חלחלו, והלהקה החליטה לעסוק בנושא הכאוב של המוות ואף לקרוא לאלבום ''לוויה''.
מכל להיטי השנה האחרונה, אפשר לומר כמעט בוודאות שהאלבום הזה יישאר. יש בו את התכונה החמקמקה שהופכת אלבום טוב לקלאסי. כבר אחרי חצי האזנה אפשר כבר לזהות שזה לא עוד אלבום, זה ה-אלבום של השנה. ויש לכך סיבה אחת מרכזית.
יש אלבומי מוות מעולים. יש גם אלבומים שמחים מצוינים. הגדולה של האלבום הזה הוא השילוב הבלתי אפשרי שעושה אותו למטריד במיוחד. הקלישאה של המבקרים על הדיסק היא שהמוות מעולם לא נשמע אופטימי כל כך. זה אכן מראה על גדולתה של הלהקה, שבחרה להתמודד בצורה לא שגרתית עם נושא כאוב כל כך, אבל האלבום אופטימי רק לכאורה.
ההתחלה היא סאגה בת ארבעה חלקים שנקראת ''Neighborhood'', המתארת תחזית אפוקליפטית של סוף העולם. הקטע הראשון, ''מנהרות'', הוא מין שיר אהבה מתוך ההריסות: ''אחפור מנהרה מחלוני לחלונך'' - רמז להריסות ולקברים - נקודת המוצא של האלבום. השיר הוא שיר אהבה אישי, חלק מהסיפור מאחורי הקלעים הוא חתונתם של הזוג המוביל ווין בטלר ורג'ין שסיין, נקודת אור בתוך כל הטרגדיות. החלק השני, ''לייקה'', כבר יותר מטריד. סיפור מוזר על האח הגדול אלכסנדר שננשך על ידי ערפד והתחרפן.
...and then there were four
אחרי פאוזה עם שיר צרפתי למחצה, האפוקליפסה חוזרת עם השיר הכי טוב באלבום - ''Powers out''. הקצב כובש ומכריח אותך להיכנס לתוך הסערה. סוף העולם הגיע. אין חשמל, אין אור, ילדים מתים ואתה לא יודע אם לבכות או לרקוד. השיר הזה הוא לא סתם הכי טוב בדיסק, הוא גם השיר הכי טוב שיצא השנה. הוא מתעלה בכמה דרגות מעל כל הלהיטים הצפויים, מצליח בחמש דקות להכניס כל כך הרבה דרמה. הכל על מקצב תופים אובססיבי עם גיטרות עצבניות וכינורות מרגשים. הסאגה מסתיימת עם“7 kettles” , בשקט בשקט, השכונה אחרי ההריסות, הרבה ייאוש עצור.
השיר ''Crown of love'' הוא שיר אהבה פוסט-טראומטי די נחמד עם פוטנציאל להיטי (מאוד מיינסטרים), אבל שיאי האלבום שמורים לסוף. ''Rebellion (lies)'' הוא שיא הכעס, הם כבר לא מתמרדים סתם כנגד אופי האדם ודרך החיים, הם יוצאים כנגד הטאבו האחרון – החלומות שלנו. ''בכל פעם שאתה עוצם עיניים - שקרים'', ''שינה היא כניעה''. הם מפצירים בנו לא להתחבא מתחת לסדינים ולא להשלות את עצמנו שקלישאות כמו שמש או ירח מסמלות אופטימיות. דיכאון טוטאלי... אבל רק אם אתם מתעמקים במילים! השיר מנוגן כמו מארש גאה, שממש עושה חשק להצטרף למרד. כבר אמרתי שזה אלבום גדול?
השיר האחרון, “In the backseat” הוא שיא הכאב. החיים מומשלים לנסיעה במכונית, ורג'ין הסולנית שרה/ בוכה כמה היא אוהבת לשבת במושב האחורי, בלי אחריות, פשוט ליהנות מהנוף. המשפט שללא ספק מסכם את הכל בצורה מרגשת עד דמעות הוא ''כל העלים נושרים מאילן היוחסין שלי'', ואיתו אנו מתרסקים לעובדה שמעבר לאלבום טוב, מדובר בכל זאת באלבום על מוות. על טרגדיה שקרתה באמת. הפזמון מצמרר: ''אליס מתה בלילה, למדתי כל החיים לנהוג...''. אכן, הרבה יותר כיף לשבת במושב האחורי, אבל החיים הארורים האלו מכריחים אותנו שוב ושוב להחזיק בהגה.
בהאזנות ראשונות האלבום זורם, מהנה ומעניין. לאחר האזנות רבות אפשר להגיע למסקנה שאולי לא כולו מחזיק כיצירה אחת, אבל ניתן לקחת ממנו שלושה שירים: “Tunnels”, “Power’s out” ו-''In the backseat”, מדובר בשירים על זמניים. כולי תקווה שיבואו על הלהקה ימים טובים יותר, אבל ישנה גם תקווה שהם ימשיכו ליצור יצירות מופת. לצערנו, זה לא תמיד הולך ביחד. נותר רק להיכנס לאוטו ולהמשיך בחיים. נדליק את הרדיו ונקווה לשמוע שירים טובים. זה טאבו שהם לא שברו. שיר טוב הוא אמת טהורה.
