הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
violent femmes :: violent femmes
slash, 1983    [אלבום]
באלבום הזה יצרו גאנו וחבורתו שירי פאנק-פולק שנגעו לליבם של מתבגרים מתוסכלים רבים. לא מדובר באחת מלהקות ההארדקור–פאנק שהיו נפוצות בתקופה ההיא באמריקה: הפמז יצרו רוק ציני מאוד עם גיטרה אקוסטית (בדרך-כלל) בעלת סאונד מאוד מלוכלך
מאת: diggler בתאריך 05/08/05

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
kate bush
the dreaming
the dandy
warhols

13 tales from
urban bohemia
at the
drive-in

relationship
of command
big business
here come the
waterworks
pixies
doolittle
thee butchers
orchestra

stop talking
about music,
let's
celebrate
that shit
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 0    דירוג הגולשים: 9.4 (5 מדרגים)

בחייאת, אבא, תן ת'אוטו
רוצים גם?
''Violent Femmes, אתה מכיר?'' שאל אותי חבר כשביקרתי אצלו בבית.
''לא… מה זה?''
הוא הסתכל עלי במבט מוזר ואמר לחברתו דאז ''שמעת? הוא לא מכיר את ה- Violent Femmes!''. עכשיו היא הסתכלה עלי במבט מוזר, בזמן שהוא הכניס את הדיסק למערכת.
מהרמקולים בקעו צלילים אקוסטיים של גיטרה ובאס , אבל לא אקוסטיים במובן של סגנון מוזיקלי: משהו מאוד מלוכלך, מאוד אגרסיבי, שילוב של פאנק עם פולק אמריקאי, ובנוסף לכל זה הסולן נשמע לעתים כילד קטן ויבבן ולעתים כשטן עלי אדמות.

כיום נראה לי טבעי ביותר שלא הכרתי את הלהקה אז: מדובר באחת מאותן תעלומות של להקות שהיו פופולריות מאוד בארה''ב (בדרך כלל) אך מחוץ לגבולותיה נותרו במקומות רבים (ובארצנו הקטנטונת כמובן) באלמוניותן. וזו להקה שהופיעה בכל אחת ממדינות ארה''ב, ואפילו הופיעה בקוטב הצפוני עם הרד הוט צ'ילי פפרז (קונצרט הרוק הצפוני ביותר בהיסטוריה. המפגש הזה נגמר בויכוחים ויריקות הדדיות).

בריאן ריצ'י וויקטור דלורנזו הקימו את ה-“Violent Femmes” ב-1980, אך מאחר ושניהם היוו בסך הכל רק את חטיבת הקצב, הם צירפו לאחר כשנה את גורדון גאנו כגיטריסט/סולן/כותב. ריצ'י, הבסיסט המוכשר כל כך, זכר לגאנו חסד נעורים מהתקופה שלהם בתיכון, כאשר באחד מהטקסים עלו שניהם לשיר וביצעו את “Gimmie the car”, לימים אחד השירים באלבומם הראשון. בעקבות האירוע נזרק גורדון מבית הספר.
מתישהו ב-1982 הגיעו הפריטנדרס להופעה במילווקי, ויסקונסין. לפני ההופעה הם טיילו קצת בעיר ונתקלו בגורדון, בריאן וויקטור מנגנים ברחוב. הם מאוד השתעשעו ממה ששמעו, ומאחר ולא הייתה להם להקת חימום לאותו ערב, הם לקחו אותם. ה''פמז'' התקבלו בהתחלה בקריאות גנאי וזעזוע מצד הקהל, אך עד סוף הסט בערך חצי מהם דווקא אהבו את מה ששמעו.

ביולי אותה שנה נכנסה הלהקה להקלטת אלבומם הראשון. במהלך ההקלטות גם יצאה הלהקה לסיבוב הופעות, הספיקה לחוות התמוטטויות עצבים של חבריה, איומי פרישה, אי- עמידה בתנאים עם חברת ההקלטות שכמעט פשטה את הרגל, וכן הלאה תלאות כאלה ואחרות. לבסוף, בספטמבר 83' יצא אלבום הבכורה, שנקרא על שם הלהקה.



באלבום הזה יצרו גאנו וחבורתו שירי פאנק-פולק שנגעו לליבם של מתבגרים מתוסכלים רבים. לא מדובר באחת מלהקות ההארדקור–פאנק שהיו נפוצות בתקופה ההיא באמריקה: הפמז יצרו רוק ציני מאוד עם גיטרה אקוסטית (בדרך-כלל) בעלת סאונד מאוד מלוכלך; באס מאוד דומיננטי שלפעמים יוצא מתפקידו בחטיבת הקצב וממש מוביל את המלודיה עצמה (כנראה הבסיסט הדומיננטי ביותר בהיסטוריה של הרוק - ואני יודע שהקביעה הזאת תגרור אי הסכמה ואלי גם תגובות נזעמות); ותופים מסיביים שקופצים ממקצבים של פאנק לרוק בסיסי ועד קאנטרי.

הדמויות בשירים הם מתבגרים שסובלים מהבעיות הרגילות של גיל ההתבגרות: מעמד חברתי, חרמנות, אהבה, בנות וכדומה. רק שבשיריו של גאנו (כמו במציאות, לפעמים) הדמויות מגיעות למצבים ומעשים קיצוניים של טירוף. בשיר “kiss off” נידונות בעיותיו של נער דחוי:

”You can all kiss off in the air behind my back I can see them stare they will hurt me bad but I don’t mind they will hurt me bad , they do it all the time.''


ב-“Add it up”, המטורף והקיצוני ביותר באלבום, התסכול מתחיל ב-“Why cant I get just one kiss'', עובר ל-''Why cant I get just one screw”, ומגיע ל-''Why cant I get just one fuck”. זעמו של הנער מגיע לכך שהוא משיג רובה ויוצא למסע קטל.

“Gimmie the car”, אותו שיר שסיבך את גאנו וריצ'י בעבר, מדבר על נער שרוצה לקחת את האוטו של אבא שלו כדי לצאת עם בחורה. הוא רוצה לשכר אותה, למסטל אותה, להצחיק אותה, לגרום לה לבכות, ובסוף… מה שכולם רוצים, כמובן. האבא לא מסכים והילד מתחיל להשתגע מהחרמנות הלא ממומשת שלו.
הפימס בונים את השיר על בסיס הסיפור, וכשמגיע רגע השיא (שיא הטירוף, בדרך כלל) נכנסת כל הלהקה לקטע אינסטרומנטלי אופייני שממחיש את הטירוף בצורה הטובה ביותר. לא סולו גיטרה חוצב לבבות, אלא מערבולת אינסטרומנטלית סוחפת של שלושה אנשים מוכשרים, שגורמת לך להודות לאלוהים שאתה כבר לא טינאייג'ר (או שאתה עדיין, אני לא מכיר את כולכם).

לסיכום: מסע אל ליבו של המתבגר האמריקאי המצוי בשנות ה-80' (אבל עדיין אקטואלי עד כאב בכל מקום ובכל זמן), שמידרדר לטירוף ומעורר הזדהות מצד המאזין, גם אם בגיל ההתבגרות הוא היה מ''המקובלים'', אבא שלו נתן לו את האוטו, ואת החרמנות שלו לא היו לו בעיות לממש.
שתף
אלבומים קשורים:

אמנים קשורים:
pixies || television || 

סגנונות נוספים:
Garage-Punk | 

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©