הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
supertramp :: even in the quietest moments...
a&m, 1977    [אלבום]
מרבית חובבי הרוק המתקדם התנכרו ללהקה, ואחרים מן הסתם וידאו שאף אחד לא מסתכל, הוציאו תקליט בהיחבא, מיהרו להחביא את התקליט עד למחטף הבא. היום אפרוץ מן הארון בבעיטה ואצהיר קבל עם: סוטה אנוכי. מאזין סופרטראמפ מכור ואף נהנה. ואין לי בושה. ככה אני - אספסוף גאה
מאת: אייל שוחט בתאריך 12/08/05

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
immortal
battles in
the north
creedance
clearwater
revival

willy and the
poor boys
hate eternal
i, monarch
black rebel
motorcycle
club

black rebel
motorcycle
club
nick drake
fruit tree
doves
lost souls
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 0    דירוג הגולשים: 0 (0 מדרגים)

To cry you a song
רוצים גם?
שנת 1977 הייתה שנה מעניינת במוזיקת הפופ/רוק, עם הדיסקו בשיאו, התגבשותו של צליל'''רוק האצטדיונים'', פרפורי הגסיסה של הרוק המתקדם, וכמובן מהפכת הפאנק. שיוף השירים ליצירת מוצר מושלם מבחינת הסאונד היה שם המשחק באותה התקופה (כמו באלבומי הבכורה של בוסטון ו-Foreign, ולהבדיל – Year of the cat של אל סטיוארט). להקת סופרטראמפ הבינה היטב את כללי המשחק ורקחה את השילוב המושלם שבין רוק-פופ מוקפד סאונד לרוק המתקדם באלבום Even in the quietest moments. למרות ההבדל הגדול בסגנון, האלבום הזה מזכיר את Leftoverture של Kansas, בשילוב של רוק מתקדם וההפקה המושלמת של רוקנ'רול ''אצטדיוני''.

סופרטראמפ היא להקה שלקחה את עצמה ברצינות מבחינה מוזיקלית, והרבה פחות מזה מבחינת האגו, וכאן סוד קסמם בעיניי. העטיפה הפנימית של האלבום Even in the quietest moments, שקניתי מעט אחרי שיצא ופתח לי צוהר לעולמם, מציגה חמישה ליצנים, אחד זורק קסדה באוויר, אחד נושף אל סקסופון, והשאר סתם עושים פרצופים. סופרטראמפ נוסדה ב-1969 בעקבות ניסוי מעניין של מיליונר הולנדי, וקצת קשה להגדיר ולשייך אותה מבחינה טקסונומית. הלהקה גדלה והתחנכה בבריטניה לצדן של להקות רוק מתקדם מפורסמות, ועלתה כתה, אך לא בבית ספרן. כשמדובר ביכולות הלחנה ונגינה, סופרטראמפ דווקא עולים על חלק נכבד מלהקות הצמרת של הרוק המתקדם הבריטי. עדיין, זוהי להקה הסובלת מתת-הערכה במקרה הטוב, וחוסר הכרה במקרה הרע (או להפך). מרבית חובבי הרוק המתקדם התנכרו ללהקה, ואחרים מן הסתם וידאו שאף אחד לא מסתכל, הוציאו תקליט בהיחבא, עטו אזניות (כי אוזניים לכותל) ובסיום האקט, שלא כדרך הטבע, מיהרו להחביא את התקליט עד למחטף הבא. אני כמובן לא אודה לעולם בהשתייכות לקבוצת שפנים זו. נהפוך הוא. אהבתי לסופרטראמפ הייתה תמיד מוצהרת וגלויה לעין כל. פשוט לא סיפרתי עליה לאיש. בעיקר כי הוא לא היה מעוניין לשמוע. היום אפרוץ מן הארון בבעיטה ואצהיר קבל עם: סוטה אנוכי. מאזין סופרטראמפ מכור ואף נהנה. ואין לי בושה. ככה אני - אספסוף גאה.

אפשר לפטור את האלבום הזה כעוד מוצר פופ-רוק סינתטי המעיד על כל הדברים הרעים שקרו לרוק בשנות השבעים. זהו נושא לוויכוח, אלא שבמקרה של סופרטראמפ הצליל של סוף שנות השבעים עשה עמם חסד יותר מאשר הרוק הגולמי של אלבומם הראשון או ה-Art Rock של הבאים אחריו. כל אחד משבעת הקטעים מביא לשיאו את הצליל המאפיין של הלהקה. אותו שילוב של פסנתר כנף מתכתי משהו, גיטרה אקוסטית, חשמלית מנומסת, וכמובן - הסקסופון נפלא של ג'ון הוליוול. אם בסולו פרוע ואם במלמול צנוע ברקע, הסקסופון הזה נשמע הדבר הנכון בכל גיחה שלו לאורך האלבום. התזמורת הזו מלווה את קולותיהם הטיפוסיים של שני הסולנים ומקימי הלהקה - ריק דיוויס (קלידים) ורוג'ר הוג'סון (גיטרה). אלה היו גם הם לסימני ההיכר של סופרטראמפ, למרות ההבדלים הגדולים בסגנונם: שירתו של דייוויס היא ''ג'אזית'' משהו, בעוד שירתו של הודג'סון נעה בין יבבנית קלה עד מתונה למתייפחת קשות. הבחור פשוט בכיין כפייתי, עד שבמקרים קיצוניים עולה מלפניך רצון לשלוף מטפחת או להציע לו כתף.


היט איט, סקסמן



דיוויס והודג'סון מצאו עצמם לבד ב-1973, אחרי שני אלבומים וחילופי נגנים רבים. על סף פירוק הם הצליחו למצוא שלושה נגנים: דאג תומפסון (באס), ג'ון הליוול (סקסופון היסטרי) והאמריקני בוב סיבנברג (תופים), וההרכב התייצב לשנים רבות של הצלחה. בסתיו 1976, ערב הקלטת האלבום, סופרטראמפ כבר הייתה אחרי שני אלבומים די מצליחים משני עברי האוקיינוס (Crime of the Century ו-Crisis? What Crisis?). העבודה על האלבום נעשתה בחווה בקולורדו, וכששבה הלהקה בשלום לבסיסה שבקליפורניה כדי לסגור את הבסטה, העמיס הצוות הטכני את הפסנתר על הטריילר וחזר לקולורדו. התוצאה הינה עטיפת התקליט היפה - פסנתר עטור שלג בחיק הטבע.

עבורי, זהו האלבום היפה ביותר של הלהקה. הוא איננו אלבום רוק במידה של שני קודמיו, אלא יותר מינורי עם נגיעות פולקיות, וכמובן רוק מתקדם. גם אין בו שירים המותירים אותי אדיש, כאחדים מאלו שבשני קודמיו, ולמרות ההצלחה המסחרית של שני הלהיטים (''Babaji'' הבכייני, ו-''Give a Little Bit'' הקצבי), האלבום עדיין איננו פופ-רוק מיינסטרימי כמו Breakfast in America הבא אחריו. זהו פשוט תקליט אחיד ברמתו (תופעה נדירה בסופו של דבר), הכולל שבעה קטעים נעימים לאוזן המושרים לסירוגין על ידי הוג'סון ודיוויס. הם אינם מייגעים, וללא fillers או רגעים שקשה להעביר. אין צורך בתריסר האזנות כדי להתרגל ולהבין מה קורה שם. לשווא יחפש המזוכיסט המתוסכל את הצלילים הצורמים - צפירות קטר של מלוטרון (ע''ע קרימזון) או קקופוניה של מקהלת כלי הנגינה שיכולה להוציא סטודיו מכליו (ע''ע Yes). למפח נפשו, כל אשר ימצא הוא טקסטים יפים, תזמורים מצוינים ועיבודים מושקעים של חמישה נגנים מוכשרים מלהקה שכבר עשתה את כל החזרות באלבומים הקודמים כדי להגיע לקליימקס המקצועי הזה.

התקליט נפתח עם ''Give a Little Bit'' שהיה כאמור להיט גדול משני עברי האוקיינוס ופתח כעבור שנתיים את הדלתות לארוחת הבוקר באמריקה על 18 מליון עותקיה. זהו פופ-רוק עם נוסחה מנצחת של לחן, עיבוד וקצב שנכתב ומושר ע''י הוג'סון. עבורי הוא דווקא עמד פחות משאר השירים במבחן הזמן, אבל למרות אפיו המיינסטרימי הוא לא מצליח להימאס לחלוטין. אם כבר שלאגר - ככה הוא צריך להשמע. הצד הראשון מסתיים בשיר אהבה יפהפה - ''Downstream'' - המושר ע''י דיוויס ומלווה בפסנתר בלבד. סולו הפסנתר הקצר באמצע השיר הזה הוא מאותם רגעים של עילוי הנפש. אני לא מכיר עוד פסנתר כנף שמוציא צלילים שכאלה. כנראה שככה זה כשמשאירים אותו בשלג ליום יומיים.

התקליט מסתיים ב''אופוס'' של סופרטראמפ – ''Fool's Overture''. הלהקה מתנסה בקטע רוק מתקדם של 11 דקות ונוחלת הצלחה מרשימה. האפוס הזה מתעלה לרמה של כל האחיות הגדולות מאותו בית ספר יוקרתי של רוק סימפוני, בלי להידרש לקקופוניה וללא שמץ פלצנות שאפיין כמה מדינוזאורי הרוק המתקדם של התקופה. ועל רקע האגו המנופח של הז'אנר, שהוא בסופו של דבר הסגנון עליו גדלתי כמקור יחיד של פחמן ואנרגיה, אני מצדיע לצניעותה של סופרטראמפ, המתבטאת כה יפה באוברטורת השוטה. עבורי, הקטע הזה מסיים לא רק את האלבום אלא את התקופה היפה של הרוק המתקדם כפי שחווינו אותה בזמן אמת, ולפני שהבנו לאן העניינים הולכים (ע''ע הפיכה צבאית בראשות ג'וני הרקוב ופלוגות המחץ של עכברושי בומטאון). אזהרה קלה בכל זאת: התייפחותו של הודג'סון בקטע זה היא קורעת לבבות ולא מומלצת לאוזניהם של רגשנים עדיני לב. אבל היא בדיוק מה שהמסר הקודר של האוברטורה הזו דורש - שירתו של נביא זעם, היודע כי אין חזרה מהדרך אל האבדון.

זהו אלבום המציג את סופרטראמפ מגובשת מתמיד. זהו תקליט שכנראה לא יימאס עלי לעולם, ולדעתי האלבום הנכון להכרות עם אחת מהלהקות המקוריות-יותר של הרוק הבריטי, שנתיים לפני התמסחרותה עם אותה ''ארוחת בוקר באמריקה'', שאחריה רק עיי חורבות נותרו מהאימפריה המנותצת של הרוק המתקדם.
שתף
אלבומים קשורים:
king crimson :: red ||| electric light orchestra :: electric light orchestra ||| yes :: relayer ||| al stewart :: year of the cat ||| steely dan :: pretzel logic |||

אמנים קשורים:
electric light orchestra || genesis || yes || steely dan || 

סגנונות נוספים:
Pop/Rock | Folk Rock | Progressive Rock | 

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©