הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
queens of the stone age :: queens of the stone age
loosegroove records, 1998    [אלבום]
סיכום במשפט: שילוב אידיאלי לטעמי בין אסתטיקת הסאונד והאנרגיות של קאיוס לבין יכולות הכתיבה הפופיות, הכמעט המנוניות, שהתגלו ב-QOTSA המאוחרים קצת יותר. סיכום בהצהרה: אלבום הרוק הטוב ביותר שלא שמעתם, של החצי השני של שנות התשעים!
מאת: Garfield בתאריך 20/08/05

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
crosby,
stills, nash
& young

four way
street
peter hammill
chameleon in
the shadow of
the night
the cure
bloodflowers
the flower
kings

flower power
uriah heep
salisbury
various
artists

Anthology of
american folk
music
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 0    דירוג הגולשים: 7 (4 מדרגים)

הום, סוויט הום
רוצים גם?
לפני כמה זמן חלמתי את חלום הסלבריטיז הראשון בחיי. זה בטח קרה כי בדיוק התרברבתי על זה שאני אף פעם לא חולם על סלבז. הסלב עליו חלמתי לפחות לא היה איזה סלב ישראלי נבוב דוגמת <הכנס שם של סלב ישראלי נבוב לכאן>, אלא כותב שירים אמריקאי מוכשר, גיטריסט בחסד וזמר לא רע – ג'וש הום (Josh Homme). ג'וש קשישא ידוע כיום כמנהיג להקת קווינס אוף דה סטון אייג' (להלן: (QOTSA, חביבת MTV2 ואחת מלהקות הרוק המצליחות בעולם כרגע. בחלומי הוא הופיע כאליל רוק מדופלם, לבוש חולצת משי פתוחה שחשפה בטן וחזה לבנבנים ושמנמנים, שמופיע אל מול אלפי מעריצים נלהבים. רק שבחלום הום לא היה כוכב רוק, הוא רק נראה ככה. למעשה, הוא הופיע במועדון צנוע בסיאטל, מול מעריצים אדוקים, וביצע שירים של הלהקה הקודמת שלו, Kyuss ושירים מהאלבום הראשון של QOTSA, בסאונד מחוספס ולא מלוטש כלל.

החלום הזה הבהיר לי את שתי הקצוות של הקריירה של הום: מגיטריסט אלמוני למדי, חבר בלהקה בעלת קהל מעריצים מצומצם ונאמן, שמוערכת ע''י ''מביני דבר'' ושסופה לא לזכות בהצלחה מסחרית כלשהי, לכוכב רוק מדופלם שמככב בטורי רכילות, שאלבומיו מגיעים לראש מצעד המכירות, שמקדם להקות צעירות (Millionaire הבלגים המצוינים) ושמוזיקאים ידועים רוצים ששמו יופיע ברשימת הקרדיטים של האלבומים שלהם, או ששמותיהם יופיעו ברשימת הקרדיטים של האלבומים שלו (דייב גרוהל כמובן, שירלי מנסון מגרבאג', פי ג'יי הארווי ועוד).

הום התמקם בסיאטל באמצע שנות ה-90', אחרי שקאיוס התפרקו ואחרי שליווה את חבריו מהסקרימינג טריז בסיבוב הופעות. מאוכזב מהתפוררות קאיוס, שהשקיע בה כל כך הרבה זמן ומאמץ, סביר להניח שהוא כבר חשב על המשך הקריירה שלו כמורה לגיטרה או עובד תחנת דלק או טבח באיזה דיינר זול, אבל בכל זאת היו לו עוד כמה שירים שהוא כתב ולא ממש התאימו לקאיוס, או שהוא פשוט רצה לשמור אותם לעצמו. הוא התחיל לנגן ולהופיע עם כל מיני מוזיקאים באזור סיאטל, כולל חברים מכובדים כוואן קונור (סקרימינג טריז) ומאט קמרון (המלך מסאונדגרדן, לפני שהצטרף לפרל ג'ם), וגם כתב והקליט עוד לא מעט שירים שיצאו במיני אלבומים, סינגלים, EPים מפוצלים ועוד הוצאות צנועות ומצומצמות. בסופו של דבר, סטון גוסארד, שידוע כגיטריסט פרל ג'ם ומתפקד גם כראש הלייבל הצנוע Loose Groove Records, התלהב מהשירים ומההופעות, והחליט להחתים את הום ואת הרכב הנגנים המשתנה תדיר שאיתו תחת השם Queens of the Stone Age.


ג'ינג'י-מלך-הסטונאייג'



להקלטות האלבום, שבהתאם למסורת הסטונר-רוק התנהלו באזור מדברי בקליפורניה במשך שלושה שבועות קצרים של אפריל 1998, לקח הום כמפיק את ג'ו בראזי (שמאז הפיק גם את טומאהוק של מייק פאטון) ואת אלפרדו הרננדז כמתופף, שניהם חברים מימי קאיוס העליזים. מההיכרות שלי עם עבודות ההפקה של בראזי, הוא מצטיין במציאת קונספט הסאונד ההולם ביותר עבור האלבום כמכלול, וכאן ביחד עם מודעות הסאונד הגבוה של הום מתקבל אלבום בעל סאונד עקבי, נהדר ומעניין – לא מלוטש ונקי כעבודות העתידיות של הום ובראזי, גם לא מלוכלך מאוד וכמעט מרושל כעבודות העבר המשותפות שלהם, אלא איזשהו מקום חמים, עוטף, נעים, מקורי ומהנה באמצע.

הרננדז מתפקד כמלווה מושלם ויעיל להצגת היחיד של הום, כשסגנון התיפוף המעניין שלו, הכמעט ג'אזי לעתים, בהחלט מורגש, אבל אינו גונב להום ושיריו את ההצגה. בנוסף, השתתפו בהקלטות כמה אורחים מזדמנים שיצטרפו לאחר מכן לגלגולים המאוחרים יותר של QOTSA כג'ון מקביין מ-Monster Magnet ו-Wellwater Conspiracy המצוינים, כריס גוס ודייב קצ'ינג. איפה ניק אוליביירי, הבסיסט הפסיכוטי שתפקד כ-50% מ-QOTSA עד 2004? הוא הצטרף להרכב רק בסיבוב ההופעות שאחרי יציאת האלבום הזה, ככה שהאלבום הזה הוא הום נטו.

כשאני אומר הום נטו, אני לא מתכוון רק לכך שהום כתב את כל המילים והלחנים, גם לא רק לכך שהוא ניגן בכל הגיטרות, הפיק את האלבום יחד עם בראזי, שר את כל השירים וגם הקליט את רוב תפקידי גיטרת הבאס - אלא לג'וש הום נטו במלוא הדרו היצירתי, שלא צץ עד אז ולא צץ מאז, לטעמי. מצד אחד, הום הגיע לאלבום הזה משוחרר ממחויבויות זא'נריות, מגובות בתחושת אנדרדוגיות, כשמעל לכל זה תווית ''הדבר האלטרנטיבי הגדול הבא'', דברים שליוו אותו עד אז בלהקתו הקודמת קאיוס; ומצד שני הוא גם היה משוחרר מהחיבוק החונק אט-אט של המיינסטרים כ''נסיך ההארד-רוק החם הנוכחי'', שמגביל את הקריירה שלו מבחינה יצירתית מאז ועד היום, וכנראה שגם בעתיד. הקול של הום כאן שברירי ונעים, ללא המניירות הרוקיסטיות שהוא פיתח לעצמו מאוחר יותר. הקונטרסט בין השירה העדינה וחסרת הביטחון של הום לבין הלחנים, הנגינה והסאונד האגרסיביים והבטוחים בעצמם, גורם לאלבום הזה להישמע רענן וכנה בכל שמיעה מחדש. ההרמוניות הקוליות ברגעים הנכונים מוסיפות לאלבום עוד מימד קליל וקליט.

האלבום הזה בעצם תופס את הום בשיא טבעיותו, וזוהי טבעיות נהדרת: נוכחים כאן הריפים האיטיים, הכבדים ומלאי הבאסים מימי קאיוס, אך לרוב הם אינם מונוטוניים כבקאיוס (פרט לקטע אחד בערך באלבום, השיר הרביעי ''Walking on the Sidewalks''). יש לריפים כאן גם יותר גרוב מבקאיוס, והם שומרים על גיוון ועניין לאורך כל האלבום, כשבעיקר בולטים הריפים של הקטע הפותח ''Regular John'', של שיר אמצע האלבום המופלא ''How to Handle a Rope'', שמחדיר אנרגיה וגרוב אחרי דעיכה קלה, ושל הקטע הלפני-אחרון והמדהים ''Give the Mule What it Wants'', שיר עם שני בתים ופזמון נטול מילים שאפשר לשמוע שוב ושוב.
רוב חובבי QOTSA אוהבים מאוד מאוד את השיר ''Mexicola'', שהוא אכן נהדר. הריפים הכבדים והבשרניים אינם מונעים מהשירים להיות קליטים וקופצניים – בניגוד לימיו בקאיוס, בהם מבני השירים היו רופפים הרבה יותר מבית-פזמון-בית-פזמון-סולו, כאן הום לא מפחד משירים קצרים עם מבנה מסורתי והדוק יותר, מלאי פזמונים קליטים שלאחריהם לרוב מגיע סולו גיטרה מקורי ומעניין.
בין אותם קטעים כבדים-קלילים-קליטים שמהווים את רוב האלבום, ישנו קטע אינסטרומנטאלי מהנה אחד (הקטע השמיני, ''Hispanic Impressions'') וכן שלושה קטעים רגועים יותר וכבדים פחות, עם מהלכי אקורדים פשוטים למדי וליווי עדין של קלידים: ''If Only'' המדבק, ''You Can't Quit Me Baby'' הכמעט-פסיכדלי שמתפתח לקקופוניה לקראת סופו, ושיר הסיום הפופי ''I Was a Teenage Hand Model''.


אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה.



הכול נשמע בוסרי (באופן חיובי) באלבום הזה, שפשוט משדר איזושהי חדווה שאני מייחס לפורקן של מטענים יצירתיים-מוזיקליים. הבוסריות הזאת אמנם מתבטאת קצת במילים, אבל האמת היא שאולי באלבום שכזה עדיף לא לקרוא אותן (קל מאוד לעשות זאת, מאחר ולעטיפה הצנועה והפרובוקטיבית הן לא מצורפות, כמנהג QOTSA), ופשוט לחשוב באופן עצמאי על מילים שנראות לכם מתאימות למלמולים הלא-ממש-ברורים של הום, שהן למעשה מילים העוסקות ברובוטים, חיתוך ורידים, אמפטמינים, מספרי טלפון ושאר נושאים שאותי לפחות לא מעניינים/מרגשים במיוחד. יש אנשים המעריכים כתיבה אסוציאטיבית ולאו דווקא קוהרנטית כמו של הום כאן, אני מעדיף כתיבה שכזו כמו ש-בק עושה (בעיקר ב-Midnite Vultures), ולא כמו שהום מנסה לעשות כאן. צד זה דווקא השתפר אצל הום עם השנים והדולרים.

למרות זאת מדובר באלבום סוחף, מהנה, יצירתי, מלהיב ומשוחרר, שנעשה על ידי יוצר ברגע ייחודי וכנראה שגם חד פעמי בחייו. מי שלא אוהב את הרוק הקלישאתי, גם אם היעיל ומהנה לעתים, ש-QOTSA התפרסמו בזכותו, לא צריך להירתע מהאלבום הזה, שאמנם הוא גם קליט ופופי בצורתו שלו (מה שהוביל מן הסתם להחתמתם בלייבל גדול לאחר יציאתו), אך ידבר גם לליבם של חובבי רוק פחות בנאלי ויותר מחוספס וניסיוני.
סיכום במשפט: שילוב אידיאלי לטעמי בין אסתטיקת הסאונד והאנרגיות של קאיוס לבין יכולות הכתיבה הפופיות, הכמעט המנוניות, שהתגלו ב-QOTSA המאוחרים קצת יותר. סיכום בהצהרה: אלבום הרוק הטוב ביותר שלא שמעתם, של החצי השני של שנות התשעים!

קשה קצת לרכוש את האלבום הזה בחנויות בארץ, למרות שהוא הוצא מחדש מספר פעמים מאז ההוצאה המקורית המצומצמת יחסית, בין היתר על ידי לייבל המטאל Roadrunner. אני אישית מצאתי אותו לבסוף באמסטרדם במחיר מופקע, אבל הוא שווה כל גילדן, יורו או שקל.
שתף
אלבומים קשורים:
mark lanegan :: the winding sheet ||| foo fighters :: the colour and the shape ||| queens of the stone age :: songs for the deaf ||| foo fighters :: foo fighters ||| mark lanegan :: field songs |||

אמנים קשורים:
the dwarves || foo fighters || nirvana || 

סגנונות נוספים:
Alternative Rock | 

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©