 רוצים גם? |
|
|
 |
הזיכרון הקולקטיבי ביחס ל''דיזנגוף 99'' נבנה סביב אחת מסצנות המין הידועות ביותר בקולנוע הישראלי. אך יש בו גם מעבר לסנדוויץ' האומלל הזה - מוזיקה, בעיקר. בין רצף מעשיהם של גיבורי הסרט (גידי גוב, ענת עצמון, מאיר סוויסה וגלי עטרי), שזורים בזה אחר זה שירים שונים, המראים, באופן נדיר יחסית בסרטים שנעשו בארץ באותו זמן, חבורת צעירים תל אביביים שמוזיקה וקולנוע הם חלקים אינטגרלים בחייהם.
חשיבותו של ''דיזנגוף 99 - פס הקול העברי המקורי'' קשורה לאופן בו החלו לשווק סרטים ישראליים, בשאיפה להתקרב ככל שניתן למודל ההוליוודי. מסע יחסי הציבור של ''דיזנגוף 99'' כלל, מלבד פס-הקול הנידון, פס-קול לועזי וספר מאת סמדר שיר, המבוסס על עלילת הסרט.
כיאה למסמך תקופתי, האלבום מציג חלק מכוכבי העת ההיא: יגאל בשן, צביקה פיק ואריק סיני, לצד ייצוג הולם גם לאלו שעוד פילסו דרכם, כגון יהודית רביץ ודיוויד ברוזה.
הימים הטובים בעיר הגדולה
השירים החלשים מופיעים בתחילת האלבום ולא זכו לעיבודים אשר הזמן עושה עימם חסד. קיים ספק אם חלקם, לרבות ''עוברים דירה'' (דורי בן זאב) ו''רוק באור ירוק'' (סיני), נחשבו גם בזמנם לסחורה מובחרת.
ההנאה מתחילה עם הופעתו של השיר השישי - ''אין לי זמן להיות עצוב'' של
רמי פורטיס, שגם משתתף בסרט בתפקיד קטן, כשלצידו ''שולץ האיום''.
באותו צד של האלבום משובצים השיר ''צליל מכוון'' ועיבודים מבית היוצר של מתי כספי ויוני רכטר. שורה רצופה זו של שירים טובים, עיבודים חזקים ומבצעים משכנעים, מכפרת על תחושות המיאוס ואי הנעימות שהתלוו להאזנה ללהיט השחוק ''לגור איתו'' (ריקי גל) ולשאר השירים הדלים שבתחילת פס-הקול.
האלבום מותאם באופן מוצלח לרוח הסרט. כשם שהדמויות הראשיות מתחילות את מסען באופטימיות ותעוזה אבל מסיימות מבולבלות ושפופות, כך גם פס הקול נפתח בלהיטי מסיבות ונגרר לאופי מינורי מאוד בחציו השני.
מסע רכבת הרים זה נדמה כי אפיין את תל אביב בכללה באותה עת: חילופי השלטון ב-1977 נראו כ''סוף העולם'' כפי שהכירו אותו רבים מתושביה עד כה, אך מנגד הסכם השלום עם מצרים הוביל לתקווה בלתי צפויה לעתיד לבוא, והבוהמה המקומית הייתה בעיצומה של גל חזרה בתשובה. כמו כן, העלייה ברמת החיים בישראל דאז איפשרה, באופן אירוני, לצעירים רבים להגשים את חלומם ולהגר לחוץ לארץ. מצב זה בא לידי ביטוי בסרט עצמו ומעצב, במידה רבה, את סופו העגום.
כיום, כמעט ואין זכר לעשייה המוזיקלית שפס הקול תיעד. רוב היוצרים הכלולים בו דעכו ולמעט פורטיס, קשה להצביע על אמנים מתוכו אשר השפיעו באמת ובתמים על הדור הבא אחריהם של המוזיקאים המקומיים. גם פניו של רחוב דיזנגוף השתנו. מוסדותיו הייצוגים כדוגמת בתי הקפה ''כסית'' ו''פינתי'' נמחקו מעל פני האדמה. בכניסה לדיזנגוף 99 עצמו שוכן כעת דוכן מיצים מצועצע ורחב, שלקוחותיו חוסמים כמעט לחלוטין את השביל הצר לבניין שהסרט הנציח. מסתבר שאת תל אביב של פעם, נותר רק לחפש בתקליטים מן הסוג הזה.
