 רוצים גם? |
|
 |
סיפור אמיתי: בחורה נעלמה למשך שלושה ימים באמזונס. כשנמצאה לבסוף, היא נראתה במצב רוח מרומם במיוחד. כשנשאלה על כך, ענתה שבמשך שלושת הימים הללו היא שרה שירים מתוך Hallowed ground של Violent femmes וכך שמרה על רוחה.
מחד, אלבום שכזה הוא בחירה תמוהה לשמירה על מצב רוח טוב במצבים קשים. השלישיה הוויסקונסינית גאנו–ריצ'י–דלורנזו ממשיכה לעסוק בעיקר במצבים נפשיים קיצוניים של אנשים, ואותם דברים שהם עושים במצבים אלו. מאידך, העיסוק בכל ה''רפש'' הזה נעשה בצורה צינית כל כך, שזה חייב לשעשע.
לכאורה, אפשר להמשיל את הלהקה לנער מתבגר שגדל, ראה את העולם וכעת הוא מספר לנו על כל ''התגליות'' החדשות שלו: באלבום הבכורה דובר על תסכוליו של הנער המתבגר המצוי. ואילו כאן אותו נער, שכבר הפך לגבר שראה את העולם על כל תחלואיו ואיבד מזמן את התמימות שאפיינה אותו כנער, מספר לנו על כל מיני דברים נוראיים שמתחוללים בעולמנו, תוך עיסוק מתמיד ביחסי אהבה-שנאה עם אלוהים והדת.
הנער שהפך לגבר ספק-מבקר ספק-מזדהה עם הדמויות בסיפורים האלה, שכמותן הרי אפשר למצוא בעיתון כמעט כל יום.
ההתלבטות בין ההזדהות עם הדמויות לבין ביקורת עליהן הוא גורם מרכזי בהאזנה לאלבום: כל השירים נכתבו בגוף ראשון, כאילו הכותב מספר לנו על מעשיו שלו. מצד שני, הגישה המאוד-צינית לנושאים הללו והביקורתיות שנובעת מהכתיבה יכולה להתפרש כחוויותיו של המביט מהצד, שבחר לספר אותן בגוף ראשון כדי להעצים את המסר, הסלידה מהמעשים, הזעזוע שנמהל באדישות ושאר רגשות שצפים בבן אדם כשהוא נחשף לדברים כאלו. הרי כולנו מכירים את העניין הזה: נושאים כמו פיגועים, תאונות דרכים, אונס, רצח וכו' קצת מזעזעים אותנו בהתחלה, אבל כבני אדם בעולם של היום אנחנו מעבירים את זה הלאה מתוך האדישות שפיתחנו. זה לא דבר רע, פשוט אנושי…
זה בגדול המסר של Hallowed ground: דברים נוראיים מתחוללים מסביבנו כל יום ואנחנו מתייחסים אליהם באדישות. אולי אם נביא הרבה סיפורים כאלה ביחד, נספר אותם בצורה מאוד צינית ומאוד חסרת רגישות ובגוף ראשון, כאילו זו עדותם של האנשים שביצעו אותם, אולי נצליח לזעזע מישהו.
אם הם היו שומעים ויולנט פמס אולי הכל היה יותר טוב...
אפשר למצוא כאן עיסוק במקרי רצח מתוך אהבה (''Country death song'', על אבא שרוצח את בתו הקטנה ו-''Sweet misery blues'' הלו-רידי על גבר כפייתי שמאיים לרצוח את האישה שהוא אוהב ולא מחזירה לו אהבה) ואפילו פדופיליה קיצונית של התלבטות בין נערות שחורות ונערים לבנים (''Black girls'' הג'אזי) ותקווה שבסופו של דבר אלוהים יסלח וירחם.
אם כבר באלוהים עסקינן , ישנו שיר ששווה הרחבה יתירה באלבום: שיר הנושא המתעסק במלחמות שאנחנו, בני האדם, מנהלים בשם האלוהים שלנו - ממש כאילו מדובר בנער ישראלי (שאם נתייחס לזה שוב בהשוואה לאלבום הקודם) לא מתעניין בדברים שכאלו, אלא עסוק בתסכוליו שלו, השתחרר עכשיו מהצבא והבין יותר מדי מקרוב את הפסול והאבסורדי שבמלחמות. השיר הזה כתוב דווקא בצורה יותר ''רצינית'' ו''בוגרת'' ומורגש שזה הנושא הכאוב והקשה ביותר מבחינתם, מבין הנושאים בהם הם בחרו.
היהלום של האלבום, והרשו לי להרחיב על עוד שיר, הוא ''Never tell'', שהוא כנראה השיר הטוב ביותר של הפמס. השיר הזה בעצם מאגד בתוכו את כל מה שהאלבום מכיל: אנשים שכלפי החברה מתנהגים כבני אדם רגילים לגמרי, אך בתוכם מקננת נפש אפלה של רוצח, אנס, טרוריסט, פסיכופט וכן הלאה. למעשה, האנשים המדוברים באלבום כולו הם אנשים רגילים לגמרי, שאף אחד לא יוכל לתאר לעולם שיעשו מעשים כאלו, אולי אפילו הם עצמם. יותר מזה – אולי אתם יום אחד תקומו ותעשו כזה דבר...
האלבום מגוון יותר מקודמו מבחינה מוזיקלית: מלבד הפאנק–פולק האופייני ללהקה, אפשר למצוא גם קאנטרי, בלוז, ג'אז ורוקנ'רול וגם שימוש נרחב יותר בכלי נגינה (בניצוחו של המולטי- מוזיקאי בריאן ריצ'י): קסילופון, בנג'ו ופסנתר מתווספים לקלחת. ההפקה הפעם יותר מלאה והייפיי-ת, הסאונד יותר מגוון כשהאקוסטיקה המלוכלכת שמאפיינת את הלהקה ננטשת לפעמים לטובת דיסטורשן. זהו אלבום מאותם אלבומים שאוהבים להגדירם כ''בוגרים ובשלים יותר''. אני לא אוהב את ההגדרות הללו, מה גם שראינו כבר הרבה פעמים שבגרות ובשלות הן לאו דווקא דברים טובים. אומר רק שזה אלבום שונה מקודמו אך בהחלט מהווה פרק המשך ראוי לו. לכן, לא הייתי ממליץ למאזין שלא מכיר את הפימס להתחיל ממנו, אבל בהחלט ממליץ למי שמכיר את הראשון להמשיך אליו. הוא קשה יותר לעיכול, אך היכרות קודמת עם הלהקה והבנת הקונספט תקל בהחלט.
אה, כן, שכחתי: גורדון גאנו כתב את כל זה כשהיה בתיכון…
