 רוצים גם? |
|
|
 |
''אל תשאל כי אין תשובה
כי אין מחילה, כי אין כפרה
כי אין חלק לעולם הבא
אל תרצח, אל תגנוב, אל תנאף
אל תענה, אל תברח
כי אין לאן לברוח''
(''אל תנאף'')
הייתי רוצה לספר איך אי-שם ב-1999 שמעתי את רכבות של גבריאל בלחסן והתאהבתי באלבום הזה. איך חשבתי שזה הדבר הכי טוב שהוקלט אי-פעם בעברית. איך אהבתי את גבריאל כשעוד איש לא הכיר אותו. איך חיכיתי כל-כך הרבה זמן שיקבל את הריספקט שמגיע לו. איך שמחתי כשסוף-סוף הוא חזר להופיע עם אלג'יר.
איך התרגשתי כשהוא חזר להופיע לבד. איזו סגירת מעגל זו כשהאלבום הזה יוצא שוב בהוצאה מחודשת, וכולם מדברים עליו ומתלהבים. הייתי רוצה, אבל זה לא ממש ככה.
הורדתי ממישהו את רכבות לפני שנתיים בערך. לא ידעתי מי זה גבריאל בלחסן, אבל השם נשמע לי מדליק. קובץ עם המלים ירד ראשון, ואחרי זה כבר לא יכולתי להוציא את האלבום הזה מהראש שלי, מהלב, מהנשמה. שמעתי אותו, אני חושב, כבר כמה מאות פעמים. אני יכול להגיד בפה מלא שחיכיתי הרבה זמן שיקבל את הריספקט שמגיע לו. ששמחתי שבלחסן חזר להופיע, ו
איזו הופעה זו היתה. ההוצאה המחודשת של האלבום הזה היא התרגשות גדולה עבורי. היא נצחון הרוח על השכל, האמת על הרייטינג, האהבה למוסיקה על המסחריות.
''...על חטאים שחייבים עליהם מיתה.
על עוונות שאין עליהם מחילה.
על סרטים כחולים שיש בהם טומאה.
טומאת מת, טומאת אשה.
ילדה קטנה, נשקי לי את היד.
נשקי לי את הבטן ואת הלב.''
(''כף הקלע'')
בלחסן הוציא את האלבום הזה בגיל 23. הוא כתב את כל המלים והלחנים ומנגן על כל הכלים (חוץ מאחד,
שלום גד, שנותן בבס, ומנו – האח של – שמנגן עוד). כששומעים את התוצאה זו עובדה פשוט מדהימה. כי בלחסן כותב כמו שאף-אחד לא כותב. יש לו בטקסטים שילוב מרתק של חינוך דתי וזימה של מי שבעט בו וחוכמה של איש חושב ועומק של מי שעבר הרבה בחייים. המוזיקה שלו משלבת בין רוק נושך, גיטרות שמנסרות את הלילה ופיוט חזני-כמעט ומנגינות מזרחיות של יום שישי. אם זה נשמע טוב על הנייר, באלבום זה נשמע פשוט מופלא.
הנה מגיע התשליך
דויד פרץ כתב פעם ש''הרבה מהאנשים... שאוהבים ומכירים את כל גיבורי הפאנק והשמות הגדולים של סצינת האלטרנטיב מחו''ל לא מכירים את הדיסקים האלו''. הוא כל-כך צודק. אני אומר את זה כי הייתי שם. אני אומר את זה כי האלבום הזה חייב להימצא בספרייה של כל אוהב מוסיקה, של כל מי ששירה מדברת אליו, של כל מי שאוהב מוסיקה ישראלית. ''אלו עבודות האמנות הכי עוצמתיות, מוטרפות וחדות ששמעתי אי פעם'', כותב פרץ, מוזיקאי בחסד ואיש שמכיר מוזיקה לעומק ולרוחב, ואם הוא כותב את זה, כדאי שתאמינו.
כתבתי פעם שזה די מוזר שדווקא כאן, בארץ המטורפת, המשוסעת והעצבנית שלנו, דווקא כאן פושה לו הזרם הרגוע של גלגל''צ, עם שירי יום הזכרון והפופ המתוק של רוני והפיקיות. המוזיקה של בלחסן מתאימה לנו הרבה יותר. זו מוזיקה של מחלה, זו מוזיקה מלוכלכת. זו מוזיקה של ישראל בסוף שנות התשעים, אבל גם ישראל של עכשיו. זה אלבום מכונן, שמטיח לכולנו בפנים את מה שאנחנו רואים ומסרבים לדבר עליו – הכיעור של עזריאלי והניכור שלו, החוקים המטופשים של הדת והדתיים המטופשים שהולכים אחריהם, היישוב הקטן שכל מה שאתה רוצה – כמו ש
לו ריד מספר – זה רק לצאת ממנו, אבל מפחד שתצא משם רק בארון, הרכבות שדוהרות בעוד החיים שלך עומדים במקום והחבר שלך יצא אתמול מאברבנאל, המוות, הקבר, הגיהנום, האהבה לילדה הקטנה, לעיני האוקיינוס הקפוא שלה, לאהובה המתה, מתחת לחול בסתיו, לבית החדש שאתה מחפש, להניח בו את הרגליים השבורות. כמה זמן נשאר. חודש? חודשיים? שנה??? אולי יותר.
''זה הזמן אלוהים לדבר
זה הזמן כי הזמן שלנו אוזל
זה הזמן לשלוח אלינו את המלאכים השקופים שלך
השמש יורקת אש, העננים מתבלבלים
ונכנסים אחד בשני
זה הזמן אלוהים להגיד את מה שיש
לך להגיד
להגיד את הגיהנום ואת גן עדן''
(''אוקיינוס קפוא'')
בלחסן לא זמר במובן הדוד-דאורי של המלה. צריך גם להודות שאיכות ההקלטה של האלבום רעועה יחסית. אבל המלים שבלחסן שופך, כמו שופך חמתו על המיקרופון, בטייק אחד, בלי עיבודים או הפקות מתוחכמות, והמנגינות שהוא רוקח ללוות אותן משכיחות בן-רגע כל פגם או בעיה טכנית כזו או אחרת. בלחסן נותן כבוד למלה הכתובה, למלה המושרת-מדוקלמת. המלים שלו הם במרכז היצירה, אבל הוא גם מלחין מוכשר שמגיש את השירים שלו כמו שרק הוא יודע. והדרך שהוא יודע היא מעין תפילה ארוכה, מחולקת חלקים-חלקים, כשהוא החזן, שליח הציבור, במרכז וכולנו מסביב ואמרו אמן.
קשה. קשה לשמוע את האלבום של בלחסן. הוא דחוס, הוא מטונף, הוא מיוזע, הוא מלא בהפרשות וזיעה קרה וכדורי הרגעה. והסיפור של בלחסן כל הזמן מזמזם ליד האוזן – החזרה בתשובה, החזרה בשאלה, האשפוזים באברבאנל, החזרה לחיים הרגילים. ''לא התכוונתי להקליט תקליטים... אבל הרגשתי שהזמן ממש קצר'', הוא אמר
בראיון לתימורה לפני כמה חודשים. בגלל זה היה כל-כך מרגש לראות את גבריאל עולה על במה שש שנים אחרי שהתיידד עם המוות, מקריא את שיריו לקהל שממלא מועדונים כדי לשמוע, ופותח עבורנו את הקופסא מזהב שם הנשמה שלו מתחבאת כדי שנוכל כולנו להסתנוור מאורה.
''ואז הם יבואו
ארבעה מלאכים קטנים
הם ייקחו אותך איתם
כל הדרך למעלה
הם יחזיקו את הנשמה שלך,
הם יחזיקו בתוך קופסא מזהב
בעדינות שלא תיפול''
(''תלמי אליהו'')
''אני נוהג להקליט בזמן אמת, מבלי לשכתב'', הוא סיפר לתימורה בראיון ההוא לפני כמה חודשים. ''אני מכופף את המוזיקה לטובת הטקסט... פחות חשובים לי המבנה והסדר והמשקל ושזה יזרום בצורה נעימה באוזן''. ולמרות כל זה התוצאה שלו מרשימה במבנה שלה ובמשקל ובאופן שבו היא זורמת באוזן. כי למרות כל הרעש והפחד והחלל העצום שנפער בלב שלך ובנשמה שלך כשאתה מקשיב לגבריאל, יש במוזיקה שלו משהו מרפא, מאחה, מלטף, מגשר. ''שיר טוב הוא התפילה של מחר'' – נדמה שזה המוטו של גבריאל לאורך היצירה שלו. אם כך, ''רכבות'' הוא ספר תפילה לימים הנוראים, וגם לאחריהם.
הנה מגיע המשליך [תצלום: יעל מאירי]
יש פה הכל – סקס ודברי תורה, תלמי אליהו ומרכז עזריאלי, כף הקלע ואוקיינוס קפוא, שתים עשרה שנים טובות ובית חדש – אבל אין שום דבר חדש. זה העולם שאנחנו חיים בו, אלה המלים שאנחנו ממלמלים לעצמנו בכל בוקר. גבריאל רק עושה בהם סדר, כותב אותם כמו שצריך, שם אותם לצד מנגינות נהדרות שאנחנו שומעים מסביבנו, ורוקם לנו פכים קטנים של אמת להתעטף בהם כשקר או כשלבד או כשאתה פוחד, פוחד מהפחד.
''אתה פוחד
אתה פוחד מהפחד
אתה פוחד לפחד מהפחד
אז אתה מדליק את הטלוויזיה שלך בלי קול
שלא יקום השותף שלך שבקושי ישן
שרק לפני שבועיים השתחרר מאברבאנל
והוא חבר שלך כבר מגיל תשע
היום הוא נפרד מהחברה שלו בפעם הרביעית
אבל הפעם סופית
היא באה והלכה וחזרה בתשובה
והוא חיוור והוא בולע כדורים.
גם אתה.''
(''רכבות'')
''בשביל להרחיב את קהל היעד, אתה צריך לפעמים לצמצם את עצמך... אני לא ממש מסוגל לעשות את זה או רוצה לעשות את זה... אני לא יודע אם אני יכול להרחיב את המעגל שלי... אבל אני חושב שזה קורה לבד באופן טבעי, לאט לאט לאט''. כך, במלים שלו, תיאר גבריאל את הסיפור של האלבום הזה, בעצם. מצד אחד, אמן שרק רוצה לתעד את עצמו, את חייו, לתת את האמת שלו, הפרטית, האישית, המיוסרת, לצקת אותה לתוך האוזניים שלנו, הלבבות שלנו. מצד שני, לבד, באופן טבעי, אתה מגלה שהאמת שלו, שהתמונות שהמצלמה-בלי-בעלים שלו מנציחה, היא גם האמת שלך, היא גם התרופה שלך למחלה, לבחילה, לכאבים. והמעגל הזה סביבו הולך ומתרחב, הולך ומתעצם, ומכיר לאט-לאט בגדולתו של האלבום הזה, של היצירה שלו, שלו.
עבורי האלבום הזה הוא גילוי, הוא נחמה, הוא אוצר. כמו ספר פילוסופיה, שיש לעיין בו פעם בכמה ימים, לחזור ולקרוא בו, לחזור ולחשוב עליו, ובכל פעם לגלות עוד טפח, עוד נדבך, עוד רעיון. הוא גורם לי לבכות, לשמוח, לצחוק, להיות מדוכא, להרגיש לבד, להרגיש נאהב, להרגיש ביחד, להתנחם (גם אם זו נחמת טפשים). אבל הוא בעיקר גורם לי לרצות להאזין לו שוב ושוב, לשמוע פעם אחר פעם את המלים האלה נאמרות בדיוק בנקודה הנכונה, בדגש הנכון, במטרה נכונה. רכבות הוא בית חדש, בית שנעים לחסות בו, לנוח בו, להניח את הרגליים השבורות ולעצום את העיניים. ולחלום חלומות אחרים.
''זה יקרה ביום שישי
הלילה יהיה ארוך, הגשם יירד ויירד
הגשם המקולל הזה, הגשם הארור הזה
שירטיב לך את הבגדים היפים שלך
שלבשת לכבוד השבת.
הגשם שיפתח לך את כל הפצעים –
שהתייבשו.
אתה תיקח את המזוודה שלך
ותחפש לך בית חדש,
מקום שבו אפשר לנוח.
להניח את הרגליים השבורות
ולעצום את העיניים''
(''בית חדש'')
