הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
soundgarden :: badmotorfinger
a&m, 1991    [אלבום]
יש לסאונדגרדן לפחות שלושה צדדים, ובאלבום זה אנחנו מקבלים את הצד הכבד, המהיר, הווירטואוזי מבחינת ביצוע וסאונד, שמכיל בתוכו גם מילים אינטליגנטיות, עמוסות בדימויים וסמלים. טרי דייט נתן לסאונדגרדן את כוח האינרציה להמשיך הלאה לעוד שני אלבומי מופת כשהיא בהחלט מודעת לחסרונות וליתרונות שלה
מאת: Garfield בתאריך 07/11/05

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
placebo
battle for
the sun
bonnie
''prince''
billy

i see a
darkness
transatlantic
live in
america
muse
showbiz
bjork
homogenic
ac/dc
back in black
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 0    דירוג הגולשים: 9.5 (2 מדרגים)

דייט אחד מוצלח
רוצים גם?
לפעמים, פתרון לבעיה מורכבת עומד לנו מול העיניים והוא הפתרון הכי פשוט. קלישאה, זה נכון. אך כדרכן של קלישאות, זוהי קלישאה נכונה. ראו לדוגמה את המצאת הפניצילין. ראו לדוגמה את... ההתנתקות? הסביח? טוב, נגמרו לי הדוגמאות.

הפתרון לבעיות של סאונדגרדן הגיע בדמותו המפתיעה של המפיק טרי דייט. למה מפתיעה? כי הוא כבר הפיק להם אלבום אחד, Louder than Love מ-1990, אלבום הבכורה של ההרכב בלייבל גדול (A&M), והוא לא ממש הביא בשורה חדשה בהפקתו שם: בזכות התקציב הגדול והניסיון הנוסף, הלהקה נשמעה קצת יותר טוב, אבל עדיין חסרת סאונד ייחודי. השירים לא היו רעים, עם לא מעט הברקות, אך עדיין עמוסי בעיות: דמיון גדול מדי ללד זפלין, מילים הססניות ונגינה לא איי-יא-יאי, בין היתר.

אז איך כך לפתע פתאום, הלהקה עושה קפיצת מדרגה אדירה שכזו, מאחת בעלת פוטנציאל שמסרב להתממש במהלך שני אי-פי'ז ושני אלבומים מלאים שנוגעים בבינוניות מהצד השלילי שלה, ללהקה שמוציאה יצירת מופת כ''אצבעמנוערעה''? כמובן שייתכן ומדובר בתוספת התקציב שחברת התקליטים נתנה למען הקלטת האלבום וקידומו, בתחושה שהלהקה והסצינה ממנה היא מגיעה עומדים לפרוץ. ייתכן ומדובר בחבר הלהקה החדש (שהגיע אחרי סאגה ספיינל-טאפית), הבסיסט בן שפארד, שהוסיף שכבה עבה של סאונד ותפקידי בס חסרי כל היגיון ושורשים מוזיקליים, כמו גם את לחניו הכאוטיים (''Slaves and Bulldozers'' המבריק) ופורצי המסגרות התבניתיות והמקצביות. ייתכן גם שמדובר בכישורי הכתיבה וההלחנה של כריס קורנל, להם לקח בערך שלושה אלבומים להבשיל.


כשלרוקרים עדיין היה שיער ארוך



כל אלו הן גם סיבות לכך שסופסוף יצא לסאונדגרדן אלבום מופת שעושה צדק עם כישרונותיהם האינדיבידואליים של שלושת רבעי מחברי ההרכב (הסבר בהמשך) וליכולתם כיחידה אנרגטית אחת, אך הן לא היו מספיקות לולא הפתרונות הפשוטים עד מאוד שטרי דייט ניפק - אחרי אלבום אחד דייט הספיק להבין את התחומים החלשים ואת התחומים החזקים של סאונדגרדן, וכיאה למפיק מוכשר בשיא כושרו (באותה תקופה הוא גם עזר להפוך את פנתרה מחבורת וייט טראש מגוחכת לנביאי מטאל אימתניים) הוא הצליח להסוות את החולשות ולהעצים את החוזקים. מבחינת החוזקים, בסאונדגרדן יש כאמור לא מעט – יכולות הכתיבה, ההלחנה והשירה של קורנל והנגינה של מאט קמרון המתופף הם הבולטים ביותר. נראה כי דייט עבד שעות ארוכות עם ועל קורנל באולפן, ולכן קורנל מספק באלבום זה את הופעתו המשכנעת ביותר עד אז – אמנם עידון לא ניתן למצוא בה, אך וירטואוזיות ואנרגיות קיימים למכביר. בעיבודים ניתן לקמרון הטכני והמדויק מקום רב להפגין את המעברים והתפקידים היצירתיים שלו, והסאונד הכללי מבליט את קורנל ואת קמרון לצד סאונד הגיטרות הסמיך. בנוסף להעצמת נקודות החוזק של ההרכב, הדבר הכי חשוב שדייט עשה קשור לתפקידי הגיטרה והסולואים (האיומים) של קים ת'איל: אם באלבומים הקודמים הם קיבלו יותר מדי נפח והדגשים, ושימשו כמרכז העניין במירב השירים, באלבום זה (חוסר) כישרונו של ת'איל קיבל מינימום מקום, והדגש בגיטרות עבר לסאונד עוצמתי ומדויק, שהדגיש את הריפים המעולים שההרכב כתב. מעבר לכל זאת, דייט הגביר את מהירות השירים, מה שהקטין את הדמיון ללד זפלין ונתן לאלבום עוד גוון שקירב את הלהקה מבחינה סגנונית למטאל.

אם כבר בקצב עסקינן, חובה להדגיש את משחקי הקצב ושבירותיו בלא מעט משירי האלבום: מקצבי 6/4 (ב-''Room a Thousand Years Wide'', למשל) ומשקלים משתנים תדיר בתוך שיר מסוים (''Rusty Cage'') נשמעים באלבום, בצורה שלא אופיינית ללהקות רוק, אך לא בצורה פלצנית ואובר-מתחכמת, אלא באופן טבעי וזורם. נראה כי אלבום זה היווה מעין ניסוי כלים מקצבי לפני Superunknown המופתי, אשר בו הלהקה הקצינה את התחכום המקצבי והמשקלי.

האלבום בנוי משורה בלתי נגמרת של קליימקסים: כבר בתיבה הראשונה של האלבום, המכילה בתוכה את הריף המבריק המוביל את השיר (ש''כוסה'' אח''כ על ידי ג'וני קאש) ''Rusty Cage'', מקבלים מעין זריקת אנרגיה מוזיקלית, וכאשר מאט קמרון נכנס בעוצמה והחלטיות, מצטערים שלא נמצאים באמצע פוגו סוער בלולה-פלוזה 1992. שמתי לב שתמיד כשאני שומע את האלבום אני בתנועה: באוטו, בהליכה... אין פתיחה טובה יותר לתנועה כלשהי משיר כמו ''Rusty Cage'', בו קורנל שר (בליווי קולו שלו עצמו, בהברקת מיקס גאונית של טרי דייט שמנצל עד תום את יכולותיו של קורנל) על הרצון שלו עצמו לצאת מתבניות ולהמשיך לנוע. עצוב לחשוב על מצבו של אדם כקורנל, שבאותן שנים ניפק כמות לא הגיונית של שירי מופת (גם בטמפל אוף דה דוג) ואילו היום הוא ראש אחד מהמפלצת המסחרית הדו-ראשית המתקראת אודיוסלייב.
לאחר ''כלוב חלוד'' האורגזמי והפתלתל, אין הרפיה כלשהי מאחר ואנו נכנסים הישר אל הריף ההו-כה-שנות-התשעים של ''Outshined''. האמת שאין לי ביטוי יותר טוב להסביר את הריף הזה מלבד זה שהוא מאוד-מאוד ''ביווס ובאטהדי''. פרט טריוויה מעניין: הסרט Feeling Minnesota נקרא כך על שם שורה יפיפייה ממילות שיר זה.

לא אפרט כל שיר כעת, אך בכל אחד כמעט מ-12 השירים המרכיבים את האלבום יש רגע קסום: הפתיחה האדירה של ''Searching with My Good Eye Closed'', המעברים המוזיקליים המבריקים של ''Face Pollution'', המילים היפות על רקע הפסיכודליה של ''Mind Riot'' ועוד.
שלושת הקליימקסים האהובים עלי באלבום הם השיר השמיני, ''Room a Thousand Years Wide'' הפואטי, וזאת בזכות ריף פשוט למדי, עיבוד מעולה ומקורי (יש פה סקסופון!) והסאונד הכי טוב ששמעתי בימי חיי (ממש מרגישים כאילו נמצאים בחדר ברוחב אלפי שנים, כפרה על טרי דייט) וכן שתי הרצועות המסיימות: ב-''Holly Water'' קורנל ממשיך להתעמת, בעזרת דימויים בוטים יותר ופחות, עם שדים דתיים מילדותו כבן למשפחה נוצרית אדוקה (כפי שהוא גם עושה באחד מהשירים הידועים באלבום, ''Jesus Christ Pose''), כשהוא עושה זאת בעזרת לחן אדיר שמנוגן למופת, בעיקר על ידי קמרון (שימו לב ל-''Over Tone'' במכת הפתיחה של תוף הסנייר בשיר – עוד הבלחת גאונות של הפקה וסאונד), ושיר הסיום הכבד-מאוד, אפוקליפטי ומסתורי, ''New Damage'', שזכה מאוחר יותר לגירסה בליווי הגיטרה של בריאן מאי, שמומלץ לנסות ולהוריד בסולסיק.


~געגועים לגראנג'~



בכלל, כתבתי שכששומעים את ''חדר ברוחב אלפי שנים'' מרגישים כאילו נמצאים בחדר שכזה, אז הרגשה שכזו חוזרת בשירים הבאמת-מופתיים שבאלבום: ב''כלוב חלוד'', כאמור, מרגישים צורך להתקדם בריצה, ב-''Drawing Flies'' מרגישים כאילו מוקפים זבובים טורדניים שמזמזמים את הריף של השיר, ב''נזק חדש'' מרגישים כאילו יש איזו סכנה שאורבת וכך הלאה. הישג זה של האלבום צריך לזקוף לזכותו של דייט, שמצליח להעניק לאלבום סאונד פשוט לא ייאמן, שתפור בדיוק גאוני על הלחנים המיוחדים (לרוב של קורנל, אבל גם שאר חברי הלהקה תורמים לחן פה ושם) והמילים המרתקות של קורנל.

אלבום זה נראה לי כאחד מאבות המזון של שנות התשעים. בעיניי זהו האלבום הראשון מטרילוגיית המופת של סאונדגרדן, כשאחרי אלבום זה הגיע Superunknown ולבסוף אלבום הפרידה Down on the Upside.
יש לסאונדגרדן לפחות שלושה צדדים, ובאלבום זה אנחנו מקבלים את הצד הכבד, המהיר, הווירטואוזי מבחינת ביצוע וסאונד, שמכיל בתוכו גם מילים אינטליגנטיות, עמוסות בדימויים וסמלים. טרי דייט נתן לסאונדגרדן את כוח האינרציה להמשיך הלאה לעוד שני אלבומי מופת (דרכיהם של דייט וסאונדגרדן דווקא נפרדו לאחר אלבום זה), כשהיא בהחלט מודעת לחסרונות וליתרונות שלה, מה שאפשר לה ליצור את אותם אלבומי מופת. אותה מודעות עצמית שהלהקה פיתחה אולי גם מנעה ממנה להמשיך אחרי אלבומם האחרון, מחשש שלא יוכלו לעמוד בקנה המידה היצירתי שהציבו לעצמם. מה חבל שקורנל לא אימץ לעצמו בהמשך הקריירה ביקורת עצמית שכזו, לעומת מאט קמרון שממשיך באמת ליצור במסגרות שונות (פרל ג'אם, ובעיקר בפרויקט הנהדר שלו Wellwater Conspiracy).

חבל גם שדמויות כדייט (אף על פי שלאחר מכן פנה להפקה של זוועות כגון לימפ ביזקיט) כמעט ואינן קיימות בנוף המוזיקלי בארץ – מפיקים המסוגלים מצד אחד לשדרג יצירתית מוזיקאים איתם הם עובדים, ובו-זמנית לקרבם להצלחה מסחרית. אולי לואי להב הוא דמות שכזו, אך סביח אחד טוב בירושלים אינו מספיק בשביל שאכתיר את הסתננות התופעה הקולינרית הזאת לעיר הקודש כמוצלחת.
שתף
אלבומים קשורים:
pearl jam :: ten ||| nirvana :: nevermind ||| soundgarden :: superunknown |||

אמנים קשורים:
alice in chains || 

סגנונות נוספים:
Grunge | 

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©