 רוצים גם? |
|
 |
לפני כמה שנים טובות התחלתי להיכנס לז'אנר הסינתפופ, כשחבר שלח לי שירים של להקה בשם VNV Nation. כמעריץ מטורף של האייטיז, נהניתי לשמוע שזרם הסינתיסייזרים לא מת אלא אפילו חי, נושם ובועט. זרם זה התאפיין בדרך כלל ע''י הפקה ממוחשבת זולה, מרובת סינתים ושירים עטופים באווירה אפלה. בשירים מסוימים נהוג גם להטמיע קולות מתכתיים ושאר רעשים מפחידים, שגורמים לכל העסק להישמע כמו אזור תעשיה נטוש בעזה.
למרות התכונות האלה, שעלולות להתפרש כגורמות למונוטוניות או סתם שעמום, רוב השירים ששמעתי הציגו מלודיה חזקה מאוד שכבשה אותי. כך מצאתי את עצמי חופר ברשת בחיפוש אחר להקות סינתפופ נוספות. בין אינסוף השמות שעלו יצא לי לדגום גם להקה ששינתה לטובה את הדעה שלי על הז'אנר כולו ופתחה אותי לסגנונות שונים בתוכו.
שמה בישראל: Echo Image.
Echo Image הם פאל מגנוס-רייבום, טריין בילט ולארס כריסטיאן. הלהקה הוקמה ב-1997 על ידי מגנוס, יחד עם בחור בשם ג'ון-איוור ברג. יחד, הם הקליטו דמו ושלחו אותו לחברות תקליטים, אבל לא קיבלו אף תשובה חיובית. ברג החליט שהוא מעדיף להתמקד בפרוייקט משלו, Biozide, ועזב את ההרכב. באותה שנה הצטרפה למגנוס טריין בילט ויחד הם הוציאו את ה-EP הראשון של הלהקה, Walkout. באותה הזדמנות הם החליטו גם לעזוב את הלייבל בו הם הצליחו להיקלט, כי התברר להם שהוא מקדם בעיקר מוזיקת רוק ופאנק.
אחרי שהופיעו במקומות רבים בנורבגיה ושירים שונים שלהם הופיעו באוספים, ב-2000 הם הוחתמו בלייבל A Different Drum. לארס כריסטיאן הולט, הצלע השלישית בהרכב הנוכחי, הצטרף אליהם בתחילה רק כנגן בהופעות, אבל מאוחר יותר נעשה חבר הרכב מן המניין. ב-2001 הוקלט אלבום הבכורה, היחיד שלהם עד כה, Compuphonic. מאוחר יותר באותה שנה הוחתמה הלהקה בלייבל הנחשב Hard:drive, שהוא הלייבל של Apoptygma Berzerk, שנחשב למחייה ז'אנר הסינתפופ.
ההפקה המוזיקלית באלבום מפתיעה מאוד ולא אופיינית לז'אנר כיום. בניגוד ליצירי המחשב האפלים והמעט פרימיטיביים של חבריהם לז'אנר, ההפקה של Echo Image הציגה אלבום מקצועי, מושקע וגם קיטשי למדי (יש אומרים בגלל קולו של הסולן). המוזיקה באלבום נעה בין קטעי דאנס מרקידים, קטעים מהירים ובלדות מרגשות. בכל פינה באלבום אי אפשר שלא לראות את הניסיון לטשטש את ההגדרה שלהם ולהציג עצמם כמיוחדים.
ושיהיה לכם יום כתום
הצליל המאפיין את Echo Image הנורבגים הוא כזה שיוצא ממחוזות העצב תוך שהוא מטייל בין דאנס לטכנו. בניית המלודיות כאן מגיעה לשלמות מפתיעה וקולות הזמר והזמרת מאזנים את השירים ונותנים להם Feel. כמובן שהשפעות לא חסרות ללהקה. אפשר לשמוע כאן נגיעות של להקות שנחשבות לאבות הז'אנר כמו Erasure ו-
Depeche Mode.
הטקסטים באלבום מאוד פשוטים ומדברים על אהבות ואבידות, אך הטקסט מתגמד לעומת הכוח בשירה של הסולן מגנוס - כוח שחסר במוזיקה של הרבה להקות סינתפופ. כל רצועה באלבום יכולה להיות להיט פוטנציאלי וכיף להאזין לאלבום מתחילתו ועד סופו וליהנות מכל רגע. אפשר לראות גם את ההשקעה של חברי הלהקה בבחירת השירים הנכונים לאלבום. בסוף האלבום, למשל, הכניסה הלהקה את הקטע ''Good Intention (Centravibe Mix)'', שהוא רמיקס מצוין לשיר שלהם, שתורם לאיכות האלבום.
ראוי לציין גם את ''Standing Alone'' המהיר והמרקיד, שסוחף אותך לעולם של פנטזיות. ''Need To Be Proud'' - שיר דאון טמפו שמשתמש בגיטרות (שיחסית לא אופייניות לז'אנר), ובהמשך זכה להצלחה בעיקר בזכות רמיקס שבושל במיוחד לרחבת הריקודים. ''Like A Child'' - בלדה קצבית מרגשת שמוכיחה לנו שוב את ההכרח בנוכחות הסולן בעל הקול העצמתי והנוגע. ''Understand'' - שיר עם טמפו מאוד גבוה שמזכיר לי את האלבום הראשון של
Depeche Mode. לא חסרות פנינים באלבום הזה, אבל עניין זה פועל גם לרעתה של הלהקה: לעיתים עולה ההרגשה שאולי זה יותר מדי מושלם ושלפעמים לא הכול צריך ''לשבת במקום''.
לטעמי, האלבום הזה נשמע טוב בהרבה ממה שלהקות אחרות בז'אנר, פופולאריות הרבה יותר, מציעות. כך Echo Image נשארים להקה אלמונית יחסית, אך גם מיוחדת ושמחה בנוף החדגוני של הרכבי הסינתפופ האפלים.
