 רוצים גם? |
|
 |
גשם בחוץ. החזאים אמרו שירד גשם ולא היה אדם אחד שהאמין להם בארץ, וזה הגיוני לחלוטין. כבר שבועות שהם אומרים ש''הנה מגיע החורף'' והוא לא בא. כבר שבועות שלא יורד גשם ועכשיו, פתאום, הוא כן. פאקינג חזאים. הוא יורד בחזקה על האדמה, על הכביש, על הבתים. הוא מציף את הרחוב ומכוניות נתקעות ואני יושב בבית ומקשיב לרן יורגנסון שופך את ליבו כמעט באותה הכנות של הגשם.
לא קשה להתעלם מרן יורגנסון. אולי להתעלם זו לא המילה המתאימה, נתחיל שוב.
קל לא לשים לב לרן יורגנסון. הוא אמנם קיים, אבל אין לו נוכחות רצינית כלשהי. יודעים עליו שברי מידע שכאלה. משהו כמו ''יורגנסון היה המתופף של
אינפקציה, לא?'' או ''רן יורגנסון הוא המתופף מספר אחת בישראל!''. כמו בדיחת מתופפים ידועה, לא ממש שמים לב לכך שרן, בעצם, הוא לא פחות ממוזיקאי מוכשר באמת.
בואו רק נשים דברים בפרספקטיבה. בשנת 2000 יורגנסון הוציא עם
אינפקציה את האלבום
ככה מפנקים והוכתר בחוגים מסוימים כמתופף המטאל העילאי ביותר בארץ. אני אומר חוגים מסוימים, כי לא רואים אותו מתופף אצל להקות אחרות, או אצל אמנים ישראלים מהשורה הראשונה. הוא מסתובב בצללים מאחור וכנראה מחכה שיגיע זמנו. אחרי
ככה מפנקים, יורגנסון החליט לעזוב את
אינפקציה ולעשות לביתו (כלומר לנסוע לחו''ל). אחרי כמה זמן חזר עם מוח גדוש רעיונות ודבר ראשון הוציא אוסף קטעים אלקטרונים שיצר במהלך חייו, הנקרא ''The Early Year.
אם מסתכלים על הביוגרפיה המורחבת שלו (באתר
infectzia.net) אפשר להבין שהוא באמת לא מאלה שמנגנים עם כולם. כשמאזינים לאלבום החדש שלו, In Time, מבינים שהוא פשוט מנגן כמעט בגפו. מלבד עזרה של מעט אנשים (אדם שפלן, בן הנדלר, עמית יורגנסון וגם ירון שראל מ
אינפקציה) הוא באמת מנגן על הכל. יורגן בכינור, יורגנסון בתוף, רן בחצוצרה ובמערוך (?). יותר כמו סינתיסייזרים, אפשר להגיד. למען האמת, את האלבום הזה אפשר להגדיר לא פחות (אבל גם יותר) מאייטיז. ואני לא מתכוון להשאיר את הביקורת הזו בלי נימוקים.
נחבא אל הכלים. כל מיני כלים. לפעמים אפילו מיקרופון.
צילום: יעל מאירי
In Time הוא, לעניות דעתי, אלבום הסינגר/סונגרייטר הישראלי המוצלח ביותר עד עכשיו.
שמעתי הרבה, וזה לא שהשאר רעים, חס וחלילה. פשוט יורגן הוציא אלבום שקשה לנצח. הוא לא פופ, אבל המוזיקה נתקעת בראש ומזדמזמת כל היום. הוא לא כסאח, אבל בא לך לשבור את כל העולם איתו. הוא לא מתחנף, אבל שומעים בקולו העמוק של הזמר שהוא בסך הכל מחפש שיקשיבו לו.
יורגנסון לא שר כמו אמנים אחרים, יש לו נישה משלו. הוא שר בלחש, בקול ערב ועמוק ומדי פעם מנחית את קולו לבור עמוק יותר, אולי ללא תחתית. יש כמה קטעים שהוא ממש בוכה בהם, ואם לא בוכה אז הוא צועק וצווח. את המוזיקה הוא לא שם מאחור רק כדי להעצים את חווית ההאזנה. המוזיקה לא פחות חשובה מהמילים הנהדרות שהוא שר (וכתב). הרבה סינתיסייזר. אורגנים, תופים אלקטרונים, גיטרות מנסרות את הלילה ואת הנשמה, עצבים, עצבים. הרבה עצבים יש במוזיקה. הרבה זעם כבוש. יורגנסון לא מצליח להוציא אותו לפועל בצורה מושלמת בשירה, אז הוא נותן למוזיקה לדבר בשבילו. לא מדובר על מוזיקה מלוכלכת וגם לא מדובר על טראנסים שמעבירים עצבים מהאוזן לרגליים. כאן יש כאב ועצב עצומים, ויורגנסון משכיל להשמיע לנו אותם בחוויה כוללנית, שמקיפה אותך בכל הרגשות. האלבום הזה מחליש ומחזק אותך בו זמנית. פשוט תאווה לאוזניים ולמוח.
האלבום מוצלח מאוד, ורן יורגנסון בחור מוכשר ביותר, אך זה לא ימנע ממני לא לשים אצבעות על הנקודות הכואבות של האלבום. בשירים ''Happy Birthday'' ו-''How Low'', הוא באמת נשמע כועס. פתאום הוא משחרר צעקה אמיתית עם דיסטורשן. פתאום הוא כמעט בוכה. הבעיה העיקרית של האלבום הוא שאלו שני קטעי השירה המוצלחים יותר שבו. בשאר הזמן יורגנסון שר לא רע, אבל הוא לא זה שסוחב את השיר. המוזיקה שהוא מלחין היא רגשית מאוד ובעלת הרבה מאוד נפח. היא מעניינת ונכונה והשירה שלו לא מספיק ורסטילית כדי להוסיף. אם כבר, מדי פעם נשמע כאילו הוא מתעקש לא לשיר חזק אלא רק ללחוש וזה חבל מאוד, כי ישנן פנינים באלבום הזה שאולי בהפקה מקצועית יותר ועם ניסיון ווקאלי עשיר יותר היה אפשר לעשות אותן מליון דולר. הן לא נוצצות מספיק כאן, ומכל האלבום נוטף המון נוזל הקרוי ''פוטנציאל''. ועד כמה שאני בטוח שגם יורגנסון שנא את המורים שאמרו לו את זה כמוני, אני חייב להסכים עם המנטרה הזו הפעם.
In Time הוא אלבום נהדר. הוא מחזיק אותי ער בנהיגה לילית ומרדים אותי לחלומות מוזרים במיטה בלילה. הוא מחזק לב שלם ומאחה לב שבור. הוא פנינה נוצצת במה שאפשר לכנות ''סצינת המוזיקה האלטרנטיבית בישראל''. זה אלבום שיושב עליך שעות אחרי ששמעת אותו, ויושב איתך לחכות לאוטובוס כאילו היה חברך הטוב ביותר. כל הביקורת הזו היא כלום לעומת מעט המילים שיכולות לסכם אותה: לרוץ, לקנות, להאזין, להרגיש. החום באלבום הזה ימיס אפילו את הקוטב, ושיזדיינו החזאים.
