מרק ברווז

רוצים גם?

קנו את האלבום

אלבומי טריביוט (מחווה) לאמן כלשהו הם מסוג האלבומים שגורמים לכל מאזין מוזיקה שאוהב את האמן לרעוד בבהלה. אין דבר בעולם המוזיקה שיכול לבאס אותך כמאזין יותר מגרסת כיסוי לא מוצלחת לשיר שאתה אוהב במיוחד, של אמן שאתה אוהב במיוחד. אז אם יוצא אלבום מחווה של 'זמרים שרים X' והאלבום מתברר כמחורבן עם ביצועים צולעים, כל האינטרפרטציות שלך כמאזין יכולות לקבל זבנג אמיתי לפנים ולגרום לך להתרחק. אפשר לומר שזה כמו לחרוש אינספור פעמים על אותו ספר אהוב ואז להיתקל בבמאי שהחליט לעשות מזה סרט - ולקבל באופן וויזואלי את כל מה שהיה בגדר דמיון בלבד. זה יכול להיות מאוד מעניין מבחינה אמנותית, אבל את החוויה האישית שלך כקורא, ייתכן ואפשר יהיה לזרוק לפח עד לריגוש הבא.

כשהתגלגל לידי האלבום Soupsongs Live, אלבום המחווה לרוברט וויאט, הרגשתי כמו חתול שהפקידו לשמור על השמנת, אבל באה דיאטנית והחליפה אותה לכזו של 0.5% שומן ואמרה ''עכשיו גם תאכל ותהנה''.
רוברט וויאט הוא אחד האמנים שיקבלו אצלי לנצח את הכבוד האולטימטיבי כי הוא עושה אמנות ולא רק מוזיקה. ב''אמנות'' אני כולל את ההבחנה בין הדיאלוג הפנימי של האמן לבין הדיאלוג החיצוני והאינטרקציה עם המאזין, הנגיעה במחאה וברצון להזיז, עיצוב הסאונד שיתאים לרוח האלבום והשיר והיכולת לגרום ליצירת ציור בראש והתחברות למקום הנפשי שממנו הגיע האמן.

וויאט מוכשר בנגינה על כל מיני כלים, הטקסטים שלו מצוינים (כשאפשר להבין אותם), ולשיר הוא יודע ללא ספק. וויאט החולמני והמרחף המציא לעצמו עולם עם כללים ונורמות שמקובלות עליו ונוחות לו, הוא גר בבית בכפר והוא מתפקד בתוך הבועה של עצמו. גם הקול שלו (שהפך להיות סמל ההיכר שלו) בהתאמה, מאוד נינוח, רגוע, שקט, גבוה - ויחד עם זאת עוצמתי ומשרת את מטרות השירים בצורה נאמנה. הוא יודע לשלוט בקול שלו בצורה מושלמת וגם אם הוא מזייף בשמינית טון - אי אפשר לשמוע את זה. הזיוף של וויאט מתערבב במיש-מאש המוזיקלי שהוא דואג ליצור בכל אלבום, המורכב משטיחים של סינתיסייזרים, פרקשן, גיטרות, בס, צעצועים וחריקות והכל מתערבב ביחד לכדי שלמות אודיוטורית שמיימית.
אחרי כל זה, אפשר להבין את החשש הטבעי שנוצר כשהקלקתי על אישור ההזמנה באמאזון ורכשתי במיטב כספי את האלבום הכפול הזה, מחכה לבאות בקוצר רוח וחושש מהן באותו הקוצר.

לאחר התאונה שבה נפל/קפץ מהחלון, שבר את הגב ונשאר משותק בפלג גופו התחתון, וויאט פרש מהופעות פומביות ולא הופיע אף פעם מאז (למעט הופעה מביכה אחת בטלוויזיה וההופעה ב-Drury Lane 74’, שיצאה עכשיו במהדורה נפלאה). ההימנעות מהופעות וחיי הפרישות שקיים וויאט בביתו עם אשתו אלפרדה בנג' (''אלפי''), פיקסו את וויאט על עבודות אולפן רגועות. את ערב המחווה לרוברט וויאט, אירגן הוא עצמו.

כשהיה בפסטיבל הג'אז בגרימזבי, ראה וויאט את הטרומבוניסטית Annie Whitehead עם להקתה Maidman והחליט שהקבוצה הזו, ראוי שתנגן היא את שיריו. וויטהד עצמה כבר עבדה עם מוזיקאים רבים כגון וויאט עצמו, אלביס קוסטלו, צ'ארלי ווטס, קרלה בליי, טום ג'ונס, והפינגווין אורקסטרה. לאחר שסיפחה הלהקה לשורותיה את הזמרת ג'ולי טיפט ואת הגיטריסט פיל מנזנרה (רוקסי מיוזיק, 801), שכבר עבד עם וויאט בעבר באלבומיו, ולאחר שוויטהד עיבדה שירים נבחרים מכל תקליט של וויאט, הועמד המופע הנושא את שם האלבום בעיירת החוף ברייטון ב-10.10.1999.

וויטהד ו-וואיט זה נורא דומה לא?
וויטהד מטרמבנת.

וויטהד טיפלה בכל השירים ה''הכרחיים'' של וויאט ותפרה לכל אחד מהם עיבוד ג'אזי מבריק, כאשר העבודה הדומיננטית, המרשימה והמעניינת ביותר, נעשתה ע''י חטיבת הנשפנים כמובן. גם השירים שבביצועים המקורים אינם ג'אזיים, נחשפו בערוות הג'אז שלהם שהתחבאה מתחת למעילי הסינתיסייזרים.
מפתיע בחסרונו השיר ''Shipbuilding'' שקיבל מאלביס קוסטלו לאלבומו Nothing Can Stop Us, אך מצד שני יש בחירות מפתיעות כגון שלושת חלקי Muddy Mouse'''', ''PLA'' ו-''Gharbzadegi''.

חשוב לציין כי העיבודים אינם תמיד קלילים ופעמים רבות הלהקה נכנסת ללופ של טרומבונים וסקסופונים שחורטים באוזן התיכונה משל היו פצע פתוח על פומפיה (כמו ב-''Gharbzadegi'') ומביאים ניחוחות של Free Jazz סטייל פרעה סנדרס או אורנט קולמן. בחלקים האלה היה צריך להתלות מעל האולם השלט ''לא לילדים'' עד שהקטעים יסתיימו. מצד שני, קיימים השירים הקלילים וה''פופיים'' למדי כגון ''Soupsong'' או ''Dondestan'', המהווים הפסקונת בעומס הצלילים וההתרחשות על הבמה ומאפשרים למאזין להתיישר בכסא וליישר את החליפה.
וויטהד כיסתה סגנונות מוזיקה רבים וזיקקה אותם לכדי ענן אחד שמרחף מעל הבמה, ומצליח להכיל טיפות של רוקנרול קליל (ב-“Soupsong”), בלוז-ג'אז (''Alliance''), סמי-אוונגרד (''Gharbzadegi'') ואמביאנט (“September The Ninth”).

השירה מתחלקת בין וויטהד, הגיטריסט איאן מיידמן וג'ולי טיפט, וכאן מגיעה הנקודה המכרעת. בערב מחווה לג'ימי הנדריקס יכולים לשים תפאורה נהדרת, אבל אם ייקחו גיטריסט בן 15 שמנגן שבוע לנגן את ''Voodoo Chile'', התפאורה לא תחפה על כלום והערב ייכשל. אם בערב המחווה לוויאט השירה לא הייתה טובה מספיק - כל ה''תפאורה'' המשובחת שתפרה וויטהד הייתה מאבדת משמעות. אבל שלושת הווקליסטים לא מאכזבים ומגישים את השירים עם הרבה מאד אישיות משל עצמם ונותנים אינטרפטציות מרתקות, שמתחברות לעיבודים העשירים ומציגים את השירים של וויאט באור אחר ממה שהמאזין רגיל ומצפה לו.

גיטריסט בן 15 שמנגן שבוע מנגן את ''Voodoo Chile''

בולטים לטובה העיבודים והשירה ב-''Left On Man'', ''PLA'', ''Alifie/Alifib'' והטאבו הקדוש מכולם - ''Sea Song'', וגם העיבודים הפנטסטיים ב-''Team Spirit'', ''Vandalusia'',''Sight Of The Wind'',''Solar Flares'' (שהופך למשהו קצת פאנקי), לוקחים את השירים למקום אחר, מרתק לא פחות מהמקור. בצד זה יש שתי נפילות, ביצוע בינוני למדי לשיר הנהדר ''The Duchess'' וביצוע טיפה עצל ל-''Free Will And Testament''.
חוץ משתי הנפילות האלה, מדובר באסופה מצויינת של 23 שירים מהמיטב של וויאט שזוכים לפרשנות מרתקת ומסקרנת שחושפת שוב כמה המוזיקה של רוברט וויאט היא מעבר למוזיקה, היא אמנות לשמה שניתן לפרש אותה לכל הכיוונים, לפסל בה כמו פלסטלינה, ולמעוך אותה חזרה לכדי גוש מוכר של סינתיסייזרים עד שיבוא הפסל הבא.

זהו דיסק חובה לכל חובב רוברט וויאט, שכן גם אחרי שנים של האזנה למוזיקה של וויאט, מגיע הדיסק הזה ומדליק את המאזין מחדש על האופציות החדשות ומרחבי הדמיון הנוספים שמתגלים ביצירות שלו. בנוסף, הוא מהווה נקודת פתיחה מצוינת עם מי שחדש בעולם הוויאטי, ולמרות שזה לא נשמע כלל כמו המקור (אם כי מזכיר מבחינה עיבודית את הכיוון של Ruth Is Stranger Than Richard), הוא מאפשר הצצה עמוקה ויפהפייה לעולמו העשיר של אחד מהגאונים שנשארו בנישת ''צריך שמישהו יחשוף אותך בפניו'' אבל יהוו מופת לעשייה מוזיקלית ענפה ועשירה ולחופש הדמיון וההפלגה הקיים בעולם האמנות.

שתף

אלבומים קשורים:

אמנים קשורים:

סגנונות נוספים: