הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
frank zappa :: apostrophe (')
rykodisc, 1974    [אלבום]
זהו אינו אלבומו הטוב ביותר של זאפה: הוא קצר מדי, אין בו מסר כלשהו כמו ב-We’re Only in It for the Money וגם לא מילים טובות באופן מיוחד. במידה מסוימת, הוא לוקח את הרעיון המוסיקלי של Over-Nite Sensation צעד קדימה (לרעה או לטובה): עושה אותו יותר פופוליסטי, יותר קצר
מאת: JohnPaul בתאריך 21/12/05

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
john
frusciante

to record
only water
for ten days
temple of the
dog

temple of the
dog
morphine
cure for pain
mudhoney
mudhoney
martin l.
gore

counterfeit²
primal scream
evil heat
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 9    דירוג הגולשים: 9.3 (7 מדרגים)

יום הולדת שמח, מר זאפה
רוצים גם?
בתחילת שנת 1974, פרנק זאפה היה בתקופה טובה: אלבומו האחרון, Over-Nite Sensation, מכר טוב, אישתו הייתה בהריון עם בנו השלישי, Ahmet (שכשנולד כמעט מת ממחלה בריאות), הוא היה עם ההרכב הכי טוב שלו (ע''פ דעתי). ובמרץ יצא אלבום הסולו החמישי שלו, Apostrophe (''גרש''). אפשר לראות את האלבום כמדגם לכל מה שזאפה עשה באמצע שנות השבעים: רוק כבד, רוק מתקדם וג'אז רוק. באלבום מנגנים איתו חברים כמו המתופף Aynsley Dunbar, הקלידן הגאון George Duke, הוויבראפוניסטית Ruth Underwood ובעלה הסקסופוניסט והקלידן הענק יאן, ובשילוב חד פעמי, הבסיסט האגדי מלהקת קצפת Jack Bruce.

האלבום נפתח עם השיר ''Don’t Eat the Yellow Snow'', שמספר את סיפורו של ילד אסקימואי ועלילותיו בשלג, וגם הסינגל הראשון של זאפה שהגיע למצעד. השיר הבא, ''Nanook Rubs It'', ממשיך לספר את עלילות הנער בשלג. שני השירים הבאים מספרים עוד סיפור, והם והשיר הבא באווירת רוק-סול. אחר כך מגיע שיר קצר בשם ''Excentrifugal Forz'', ואחריו מגיעה גולת הכותרת, שיר הנושא מתוך האלבום שהוא האינסטרומנטלי היחיד באלבום, זאפה כתב אותו ביחד עם ג'ק ברוס והמתופף ג'ים גורדון. זאפה מראה פה שכשהוא לא מנסה להצחיק ו/או לעצבן, הוא עושה יופי של דברים. האלבום נסגר בשיר ''Stink-Foot'', שאת תוכנו אתם יכולים לדמיין לבד, בו זאפה מוציא, לדעתי, את אחד הסולואים המיוחדים והיפים שהוציא בכל אלבומיו.

האלבום ממשיך את הקו של האלבום הקודם, Over-Nite Sensation, שהכניס את זאפה למיינסטרים. הוא דומה לו בכך שרובו מלא בהומור ילדותי (לדוגמה הפרשות של כלבים בשיר הראשון), ובסגנון שנוטה לרוק מתקדם וכבד. הוא הדיסק היחידי של זאפה שנכנס לעשרת הגדולים במצעד האמריקאי, והכי פופולרי שלו.


מילים כדורבנות. או כג'ירפות.



זהו אינו אלבומו הטוב ביותר של זאפה: הוא קצר מדי, אין בו מסר כלשהו כמו ב-We’re Only in It for the Money וגם לא מילים טובות באופן מיוחד. במידה מסוימת, הוא לוקח את הרעיון המוסיקלי של Over-Nite Sensation צעד קדימה (לרעה או לטובה): עושה אותו יותר פופוליסטי, יותר קצר. במידה מסוימת, האלבום מנבא את תקופת שנות השמונים של זאפה (שאני באופן אישי לא אוהב), בהן יש שירים קצרים שנוטים לרוק כבד עם מילים מטופשות.

בתוך הדיסקוגרפיה של פרנק זאפה, האלבום מתחבא בין אלבומים אחרים מהתקופה כמו Over-Nite Sensation שנזכר לעיל, One Size Fits All או הופעת Roxy & Elsewere, ולעיתים רחוקות נזכר באותה נשימה עם ענקים כמו Uncle Meat, We’re Only in It for the Money או Hot Rats, אך אין זה אומר שחשיבותו של האלבום קטנה.

למאזין המתחיל, האלבום מהווה נקודת פתיחה טובה, יש בו תמצות של זאפה: ג'אז רוק מסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים, רוק כבד מאמצע שנות השבעים, כזה שמזכיר את שנות השמונים, ומילים שאולי הן לא שיא התחכום והגאונות, אבל משעשעות במידה מסוימת ואופייניות לזאפה.

אגב, אמט בריא ושלם ומנחה בימינו תוכנית רובוטיקה באחד הערוצים, אם תזפזפו פעם אחת ותראו בחור קירח עם קול של קריין קולנוע, גבות עבות ומשקפיים, תוכלו לספר לחבר'ה שראיתם את הבן של זה עם השפם.


שתף
אלבומים קשורים:

אמנים קשורים:
captain beefheart || king crimson || 

סגנונות נוספים:

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©