 רוצים גם? |
|
 |
מוזיקת הארדקור פאנק היא בשבילי פריקת אנרגיה טהורה, כוונות ישירות שמוטחות בפנים, חיבור מושלם בין להקה לקהל שמתבטא בהתכה מלאה בין מי שעל הבמה לבין הצופה… כל האירוע בעיני הוא כמו טקס פגאני מוזיקלי, שאם הוא מוצלח הוא מצליח לתעל את הקהל לריגוש ואקסטזה כל כך נכונים, שנשארים ללא תחרות. מה שאני מנסה להגיד זה שהופעת הארדקור טובה אוכלת ושורפת כל אנרגיה של סגנון מוזיקלי אחר... היא מאכלת את הכל, והמהירות האגרסיבית של המוזיקה מצליחה להשאיר את כולם עם לשון בחוץ.
מי שזכה לראות הופעות של סמרטוט כחול-לבן ולא קיבל את התחושות שתיארתי לא חייב להמשיך מכאן הלאה. מי שלא נכבש על ידי הנגינה העוצמתית של החבורה הזו (על התופים יוני בן-דור ועל הגיטרה יניב מייזל שהם חלק ממלחכי הפינכה המופלאים) ומי שלא נכנע לכריזמה ולגרון של פדריקו גומז יכול בהחלט לחזור לשמוע את הרוק הישראלי המצומצם שלו. אני בטוח שגם המסרים המילוליים שנמצאים כאן לא יגידו לאותו אדם כלום (בתוספת הרמת גבה).
מי שלא זכה לראות אותם עד היום ייאלץ כבר לחכות עוד תקופה לא מבוטלת של זמן, לצערי, כי הלהקה לקחה לפחות לטווח הקרוב הפסקה, לא לפני שהם הוציאו את האלבום השני שלהם, אלימות ספונטנית. הראשון, סופה מגנטית, יצא בשנה שעברה והיה מכת ברק זועמת לפרצוף של החברה הישראלית.
סמרטוט כחול-לבן היא מין סופרגרופ של סצינת ההארדקור פאנק המקומית שהתפוגגה בשנים האחרונות. הם הנצר האחרון והמוצלח במיוחד של להקות כמו נכי נאצה ודיר יאסין, כשהחולייה האנושית המקשרת ביניהן היא פדריקו גומז, הסולן והמנהיג. סמרטוט מצליחים להעביר את המסר של להקות העבר בצורה מזוקקת ורלוונטית יותר. המוצר בהחלט נגיש, מסביר מעט יותר פנים לקהל, מנסה לגרום לכם להבין איפה אתם טועים ואיפה נמצאת האמת. השאלה היא אם תהיו מספיק פתוחים בשביל לנסות להבין ולקבל דרך חשיבה אחרת, הגיונית לא פחות.
'' מתוך ההכרה
שהתרבות שלך היא מוות
אתה מצטווה לשתוק
אתה מצטווה להיות מוכה לאור יום…''
כשהאינטרו מתחיל להתנגן, קהל המעודדים באיצטדיון קם על רגליו ומתחיל לעודד את הקבוצה הזו שהיא אנדרדוג מבחירה. הגיטרה מובילה למקום בטוח יותר, כשתופי המלחמה לוקחים את החבורה למקום הטבעי לה ביותר - אמצע שדה הקרב של שום מקום, ארץ ישראל בהתגלמותה. ''הזכות שבצללים'' הוא הצהרת הכוונות שנורית פה ישר לפנים, והטקסטים שנזעקים מהפה של פדריקו שוצפים במהירות של שיטפון צונאמי את הכל:
'' זה הסיוט שאחלום מחר מצביע עלי ולא יכול להתחמק האצבע ליד הגרון בתנועה שמאל לימין זה הסיוט שאחלום מחר כן, באנו לעזור מעט מדי, מאוחר מדי לבנות מחדש את מה שהיד השנייה הרסה…''
מוזיקלית, סמרטוט באים מכיוון הארדקור קלאסי אך מגוון מוזיקלית, כזה שלא נשאר תקוע במקום. הכל קצר, מהיר וכואב, אבל עם טוויסטים מעניינים. בחלק מהמקרים נשמעות השפעות של
Black Flag, פה ושם The Wipers מורגשים (בעיניי) בחלק מהגיטרות והמקצבים, אבל סמרטוט משכילים לעשות בסגנון הישן והטוב כשלהם, ומצליחים לעצב לעצמם צליל משלהם. כשאני שומע את דרייב התופים ואת הגיטרות המבריקות של ''היגיינת אמוק'', את השילוב המבריק של הגרון של פדריקו ככלי נוסף בשיר ''סיווג אכזרי'' ואת סולו הגיטרה המבריק והמרגש שמסיים אותו, אני מתרגש בכל פעם מחדש. קשה מאד שלא להיסחף עמוק לתוך האלבום הזה.
'' חולה כלבת לא מצפה לשום תהליך שלום
החלטות קונקרטיות -
אשליות ''
אלימות ספונטנית ממשיך בדיוק מהמקום שקודמו סופה מגנטית הפסיק, והוא עושה את זה ביתר שאת ובתחכום גדול יותר. הלהקה נשמעת כאן מגובשת יותר, חזקה יותר, למודת קרבות ומפוכחת לחלוטין. לקראת סוף האלבום הם מרשים לעצמם לקחת את שיר הנושא של האלבום הראשון ואת ''כמו עצם בגרון'' ולעשות קאבר משובח לעצמם. רק ה-''Outro'' נשאר כדי לסגור שלמות הרסנית שכזו.
זהו ללא ספק אלבום ההארדקור-פאנק הכי טוב שיצא אי פעם בישראל, כזה שאוהבי הז'אנר חיכו לו. אם החמצתם ואם לא החמצתם אותם בהופעות - אל תחמיצו גם את הדיסק. זה בהחלט התיעוד הכי נאמן שיכולתם לבקש מהלהקה, מוקלט בדייקנות ויעילות מעוררת הערכה, ומעוצב ברמה אחרת.
