הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
leonard cohen :: new skin for the old ceremony
columbia, 1974    [אלבום]
הסבנטיז היו הדור שלראשונה מיקם את ערך עצמו והכסף מעל כל דבר אחר. כהן, שהתעורר אל הבוקר שאחרי הבטחת הסיקסטיז, מציב לדור ההוא מראה מאובקת ומדממת, הממקמת את דור התוהים, הטועים והתועים לשווא כפי שהוא באמת: דור אבוד בשבעת מדורי גיהינום. נכון, מדובר בגיהינום הרבה יותר גרובי-מגנובי מהציורים של הירונימוס בוש, אבל אל תטעו, זהו אכן גיהינום לכל דבר
מאת: דויד פרץ בתאריך 09/02/06

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
pink floyd
ummagumma
king crimson
in the court
of the
crimson king
the afghan
whigs

1965
kasabian
kasabian
morphine
cure for pain
pj harvey
stories from
the city,
stories from
the sea
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 0    דירוג הגולשים: 9.3 (4 מדרגים)

סיור מודרך בגיהינום
רוצים גם?
''את היית הבטחת השחר, ואני הייתי הבוקר שאחרי''

באמצע שנות השבעים, ללאונרד כהן הייתה אחריות להיות בלתי אחראי ככל שניתן. המשורר והסופר שהפך למוזיקאי בגיל מאוחר יחסית , חי את חיי הכוכבות של התקופה והגיע בתקליטו הרביעי צעד אחד לפני אמצע השפל של שנות השבעים. מקום שתועד באלבום שמצלצל ממרחק השנים כמדויק, מריר, מרושע ובעיקר מרשים בעומק הנפילה שבו.
כל שיר כאן דן בצורה זו או אחרת בשפע המוגזם של חברה שיצאה מהסיקסטיז הלומת ערכים עמוקים, שהפכו במחי יד לאבק מלאכים רדוד. נהוג לראות את זרם הסינגר-סונגרייטרס שאליו שויך כהן פעמים רבות, למרות מחאתו הקולנית, כזרם המסתכל בשיריו פנימה, אל עבר העמימות שבין שמיכות הנשמה לציפות העור. כהן עושה באלבום זה את המהפך ההפוך מכל הזמרים המסתגרים בחדרי השינה שלהם ומסובב את מבטו החוצה, אל הסלון. אותו מקום שבו יושבים גברים ונשים אבודים מתחת משקפי שמש גדולים מדי, מביט אל הדילרים במסיבות קוקוטייל סליזיות, אל מסיבות חילופי הזוגות והאורגיות, וכשוחט מיומן מבתר את אורח החיים של אומה מסניפה בהקיץ למעגל חיים הדוניסטי של סקס, בגידות, גרושים, סמים התאבדויות ומיתות משונות.

כל התופעות הללו אינן נחלתן הבלעדית של שנות השבעים. ניתן לטעון שחיינו משופעים בהן גם כיום, שלושים וכמה שנים אחרי, ועדיין הסבנטיז היו נקודת המהפך בין הדור ששר ''אנו נתגבר'', לבין הדור שכונה במידה רבה של צדק ''דור ה-אני!''. הדור שלראשונה מיקם את ערך עצמו והכסף מעל כל דבר אחר, כאידאולוגיית ברירת מחדל של מחוסרי אידאולוגיה. כהן, שהתעורר אל הבוקר שאחרי הבטחת הסיקסטיז, מציב לדור ההוא וגם לעצמו במידה רבה, מראה מאובקת ומדממת, הממקמת את דור התוהים, הטועים והתועים לשווא כפי שהוא באמת: דור אבוד בשבעת מדורי גיהינום. נכון, מדובר בגיהינום הרבה יותר גרובי-מגנובי מהציורים של הירונימוס בוש, אבל אל תטעו, זהו אכן גיהינום לכל דבר. האיש עם המכנסיים המתרחבים והאפרו שמציע לכם שורה לבנה הוא לא אחר מאשר הוד נבזיותו מר רשע בכבודו ובעצמו.


הגיהינום ע''פ הירונימוס בוש



ישנם כמה צירים שדרכם בוחן כהן את הקריסה הטוטאלית שמסביבו. הציר הראשון שמאפיין את רוב השירים הוא מערכות יחסים דיספונקציונאליות בצילה של אהבה חופשית. ''Is this what you wanted?'' שואל כהן רטורית את האישה שממנה הוא נפרד בשיר הפותח את האלבום. לכל מי שקיטלג את כהן כזמר רגיש, נוגה ואפל, מצפה הפתעה באלבום זה. יותר מכל, לאונרד שר כאן כליצן ממורמר. הוא זועק, מצטעק, שולף את הבדיחות הכואבות שלו, ומטיח אותן בזו אחר זו באישה שלצידו.

כפי שמרומז בשמו של האלבום, הדיאלוג הרטורי של כהן הוא בעצם תרגיל עקר בלוגיקה. כהן מציב בכל פעם זוג משתנים אחרים במשוואות מוסד הנישואים, רק כדי לגלות שהתוצאה היא תמיד אותם סורגים מוזהבים הכובלים יחדיו את האוהבים לשעבר, ודנים אותם למאסר עולם בבית רדוף רוחות הזוג מימים עברו. אם באלבומים הקודמים שר לאונרד על אהבות הרואיות, יחסי שליטה, גבירות ענוגות שבגופן הינך משתוקק לגעת, רוחות סתיו נודדות, אהבות פטאליות ומערכות יחסים של שולט ונשלט, באלבום זה זונח כהן את אותן אהבות גדולות מהחיים ומישיר מבט אל המציאות הקרה של המיטה הזוגית וחומות ההפרדה שגובהות בתוכה מדי לילה. כהן מתאר בהומור שחור וכואב את היחסים המתפוררים שלו עם אשתו בדיאלוג העובר כחוט בין שירי האלבום. גם בשיר כמו ''Field Commander Cohen'' הוא מוליך את המאזין בערמומיות מדיונים שברומו של עולם, כמסיבות קוקטייל דיפלומטיות, מרגלים ופידל קסטרו, רק כדי לעמת את אותו עם המציאות הקשה והבנאליות של השגרה המשעממת שמתמצה בחדרי המתנה, תורים לכרטיסים והתאבדויות בקליע כסוף. סאגת היחסים הלא פתורים נמשכת גם בשיר ''I tried to leave you''. ושוב עולה אותה תמונה של זוג בהתפרקות שלא מצליח לפרק את השותפות. ''סגרתי את הספר שלנו לפחות מאה פעמים ועדיין אני מתעורר לצידך, השנים חולפות אתה מאבד מגאוותך, התינוק בוכה בחדר השני, וכל עבודתך נמצאת מולך'', הוא שר בעגמומיות מובסת משהו.

גם בשיר החותם את האלבום נמצא את מערכות יחסים המעוותות שוב. במקרה הזה מדובר בעיבוד לבלדת הטרובדורים העתיקה ''Green Sleeves'', המקבלת כאן מימד סאדו-קומי: ''שרתי את שירי, שיקרתי את שקריי, רק כדי לשכב בין מושלמות ירכייך'', כהן ממשיך ולועג לעצמו, ל''ליידיז'' לכאורה שנקרות בדרכו, ולמערכת היחסים שבה הוא נתון. ''שרוולים ירוקים, את לבד עכשיו, העלים נפלו והגברים הלכו''.


הגיהינום ע''פ לאונרד כהן?



מבחינה מוזיקלית, הליווי המינימלי סביב קולו של כהן בתקליטיו הקודמים מתעבה באלבום זה. עדיין לא מדובר פה בהרכב רוק של ממש. המוזיקה נשארת דרך קבע במחוזות התזמור הקאמרי, הבנוי בעיקר סביב נגינת הגיטרה הספרדית המאוד ייחודית של כהן. רבות נאמר עליו כמשורר, כזמר, כיוצר, אולם מעט מאוד מודעים לעובדה שמדובר באחד מנגני הגיטרה הייחודיים ביותר שיש. הוא לא וירטואוז סולואים גדול או ידען מרשים של אקורדים, אולם מעטים מאוד האנשים שמסוגלים לנגן את הליווי מבחינה הרמונית באלבום זה. לאונרד מותח את תצורת השירים שלו למקומות שאחרי זה הוא מיעט לבקר בהם. שירים כמו ''Field Commander Cohen'', ו-''I tried to leave you'' מתפתלים ומפותלים הרמונית הרבה מעבר לשיר פולק פשוט. למעשה, ''Field Commander Cohen'' הוא כמעט שיר פרוגרסיבי המכיל בתוכו כמה וכמה שירי משנה.

''Chelsea Hotel #2'' הוא השיר הידוע ביותר באלבום. הרקע המציאותי להתרחשות השיר ידוע וכבר הפך לפולקלור אורבני. לטובת הדור שלא ידע, נציין שלאונרד וג'ניס ג'ופלין שכבו בבית המלון כשהלימוזינה חכתה בחוץ, היא מצצה לו על המיטה הלא מוצעת, הוא התרשם ממנה וכתב לזכרה את השיר הזה כמה שנים לאחר מותה. למרות שמדובר בהספד, מעניין לגלות כיצד ניתן לקרוא בין השורות קריאה חתרנית על יחסו של לאונרד אל הנשים בחייו באותה תקופה. מספיק לשמוע את הדרך בה הוא שר את סוף הפזמון בשנאה יוקדת ולעגנית ולשים לב לעובדה שהדבר הכי גדול שיש לו להגיד בשבחה של הגברת המדוברת זה שהיא לא שיחקה איתו את משחקי ה''אני צריכה אותך, אני לא צריכה אותך וכל הקשקושים שמסביב''.

לאונרד חושף פה את ההערכה שלו לג'ניס כעמיתה ומתחרה: ''אלו היו הסיבות, והייתה זו ניו יורק, שנינו רצנו כדי להשיג את הכסף והסקס''. ההערכה הגדולה שלו לג'ניס נובעת מהעובדה שגם היא כמוהו לא הייתה ''נטורל בורן איינג'ל'' של שנות השישים. ג'ופלין, כוכבת הרוק הכי אאוטסיידרית של אותם זמנים, הייתה אשה יחידה כמעט במועדון של גברים. היא נצלבה וסומנה כשר-לי-לה ואול-אמריקן בימבו, בגלל שהיא הלכה עם הקטע הזה של אהבה חופשית כמה זיונים רחוק מדי, לטעמם של כמה היפים ועוד כמה מורליסטים מטעם עצמם. לאונרד מזהה בה את אותו אלמנט פגיע מתחת לזוהר: ''הדקת את אגרופך למען אותם שכמונו, המדוכאים בידי מודלים של יופי, התארגנת על עצמך ואמרת: לא נורא, אנחנו מכוערים, אבל יש לנו את המוזיקה''. בשורות ספורות ובדיאלוגים קצרים יוצר כהן את אחד הפורטרטים המדויקים, האנושיים והיפים ביותר שצוירו אי פעם בשיר. כשמקלפים את השורות הזוהרות מתגלה דמותה הבודדה של ג'ניס הנעלמת לתוך הלילה בלימוזינה שלה במלוא אנושיותה הפגיעה, ובאותו זמן ממש חושפת גם את אנושיותו הלא מושלמת של המשורר, שמסכם בהצהרה כמעט מתנצלת בבית האחרון: ''אני זוכר אותך היטב ממלון צ'לסי, זה הכל, אני לא חושב עלייך יותר מדי ''.


ג'ניס ג'ופלין - לא מלאך, אבל יודעת משהו על הגיהינום



רק בשיר אחד באלבום נשמע לאונרד כמי שאינו נמצא בשלב האוהב נכזב והממורמר, ב-''Take this longing'' הוא נשמע רך ועוטף ופורש בפני המאזין מערכת יחסים שלעולם לא תוכל להתממש. לכהן הצעיר הייתה תמיד דואליות קיצונית ביחסו לנשים: מצד אחד הוא משועבד ליופיין, מצד שני הוא תמיד מעוניין לשבור ולנפץ את יופיין כדי לראות אותן כפי שהן באמת. בשיר הזה (שהטענה המקובלת היא שהוא מוקדש לזמרת ניקו, ששרה עם מחתרת הקטיפה באלבומם הראשון. מעניין לחשוב על השיר הזה בהקשר למשפט הפרידה של ניקו מלו ריד, כשהודיעה לו על פירוק מערכת היחסים ביניהם בשורה המיתולוגית ''אני לא מזדיינת יותר עם יהודים'') הוא מביא את הרעיון הזה למיצויו הטוטאלי. בשורה אחר שורה של שברי דיאלוג, מטאפורות נוקבות והברקות מילוליות, מתאר לאונרד את הכמיהה במלוא עוצמתה וצריבתה, כפי שכל מי שאהב אהבה בלתי אפשרית מכיר. ואפילו בשיר זה משתרבבים להם הטקסים הישנים המסתתרים בעור החדש. שוב מנסח לאונרד את משוואות האהבה כפי שיגדיר אותן הכי טוב בשירו ''הללויה'' – '' אולי יש אלוהים למעלה, אבל כל מה שלמדתי מאהבה זה איך לירות במי ששלף לפניך''. בעיני מדובר באחד משיריו היפים ביותר, גם אם הוא פחות ידוע, ולכן מצאתי לנכון לתרגם (בחופשיות מה) את השורות האלו שליוו אותי כל כך הרבה שנים במלואן ולהביאם במלואם לפניכם.

''גברים רבים אהבו את צליל הפעמונים שהידקת לגשם
וכל אחד שרצה אותך, מצא את מה שתמיד ירצה שוב
יופייך אבוד גם לך, ממש כפי שאבד להם
או קחי כמיהה זו מלשוני
כל אותם דברים חסרי תוחלת שידיים אלו עשו
תני לי לראות את יופייך שבור
כפי שהיית עושה לאחד שאהבת.

גופך כמו זרקור חיפוש
חושף את עוניי,
הייתי רוצה לבקש את חסדייך
עד שתצעקי 'עכשיו אתה חייב לנסות את חמדנותי'
והכל תלוי בכמה קרוב תשני אלי
רק קחי כמיהה זו מלשוני
כל הדברים הבודדים שידיים אלו עשו
תני לי לראות את יופייך שבור
כפי שהיית עושה לאחד שאהבת.

רעב כמו מסדרון מקושת שדרכו צעדו החיילים
אני עומד בחורבות מאחורייך
במעיל חורף, וסנדלך השבור
אני אוהב לראות אותך עירומה
בייחוד מאחור
או קחי כמיהה זו מלשוני
כל הדברים חסרי התועלת שידיים אלו עשו
התירי עבורי את גלימתך
כפי שהיית עושה לאחד שאהבת

את נאמנה לאיש הטוב יותר
אני חושש שהוא עזב
אז תני לי לשפוט את אהבותייך בחדר זה
שבו דנתי את שלי למוות
אני אלבש את עלי הדפנה הישנים הללו
שהוא ניער מראשו
אה קחי כמיהה זו מלשוני
כל הדברים הבודדים שידיים אלו עשו
תני לי לראות את יופייך שבור
כפי שהיית עושה לאחד שאהבת.''


ניקו. כבר לא מזדיינת עם יהודים.



הציר השני שמלווה את היצירה הוא ציר המוות.
כהן, שמבקרים רבים הכתירו אותו כזמר אובדני (מה שזה לא יהיה), עוסק באלבום זה לא מעט במוות ובתהייה על קנקנו. המוות הוא נוכח קבוע בשיריו, מחכה מעבר לכתף הדמויות והנאהבים כדי להושיט את ידיו הקרות. אבל אצל כהן המפוכח בעל העיניים האדומות מחוסר שינה, המוות לא נתפס כאיזו דרמה-קווין גדולה מהחיים. יש בתקליט הזה נוכחות כמעט צינית של מוות, העושה את עבודתו כסנדלר מיומן בשקט ובלי מהומה.

ההספד האנטי-רגשני לג'ניס ג'ופלין הוא רק הסמן ההתחלתי, כאשר הוא לוקח את התפילה מיום הכיפורים ''ועל המדינות יאמר מי בחרב מי באש... '' ומשתמש בה כדי להספיד דור שלם שנידון למיתות שונות ומשונות. הקול שלו נשמע כמעט אדיש, כמו קריין משועמם מהלובי של גיהינום, הוא מקריא את כל סוגי מיתות האפשריות כאופציות שרופא נותן לחולה הסופני שמולו. ''מי באש, מי במים, מי באור השמש, מי בחשכת לילו, מי מסמים מרגיעים, מי בדעיכה איטית''. האדישות הזו בקולו מהווה קונטרסט ישיר להתגברות המוזיקלית שברקע. נאמן לתצורת הבלדה, אין בשיר הזה פזמון של ממש, אלא הוא מתנהל במעין מחזור מוזיקלי החוזר על עצמו. מבחינה עיבודית, העובדה שבכל סיבוב מצטרפים עוד ועוד כלים אל מחול המוות הזה, גורמת לו להישמע כנשף העצמות היבשות, כששיאו הוא בכינורות הספק מייללים באימה, ספק מגחכים, החותמים את השיר ומביאים אותו לשיאו האבסורדי. אפילו המוות עצמו נתפס כסוג של ציניות כפולת משמעויות בשורה המרכזית של השיר: ''ומי אומר שמתקשר?'' או במשמעות אחרת – ''ומי נאמר שקובע?''.

למרות שהחזון האפוקליפטי שלו עדיין אינו מפוקס כאן בחדות ובבהירות כפי שיבוא לידי ביטוי באלבומו The Future, הרי שניתן לקרוא את מחזור השירים הזה כמעגל של החטא ועונשו. האם כל המיתות הללו שמובאות כאן אחת אחרי השנייה אינן אלא העונש שנגזר על כל אותם אנשים החיים את חלומותיהם בחייהם ומסרבים להתמודד עם המציאות השבורה שמקיפה אותם מכל עבר? האם מוות מכדורי שינה אינו אלא העונש על השינה הגדולה שהדור הזה לקה בה?

''יש מלחמה בין העשיר והעני, מלחמה בין האשה לגבר''. לאונרד ממשיך לצרוב את התודעה הרכה עם האבחנות וההשוואות שלו, ויאטנם ומלחמת יום הכיפורים עדיין ברקע, הוא מעז לגחך את כל שירי המחאה האנטי מלחמתיים ואומר שהמלחמה היא בין אלו שחושבים שיש מלחמה לבין אלו שלא. הכל שווה והכל שפיט, הוא אומר. אין זה משנה אם אתה ימין או שמאל, זוגי או אי זוגי, שחור או לבן - יש מלחמה ואתה לא יכול להתחמק ממנה. המשעשע הוא שהפזמון נפתח באקורדים מאזו'רים, כמעט חפלאיים, ומעל כל אלו השירה של לאונרד במלוא ציניותה לועגת לאלו שחושבים שהם יכולים לברוח ממנה: ''אולי תחזור אל המלחמה? כן, כן בוא וכנס אליה''. גם פה הוא מעמיד את היחסים בין הגבר לאשה במשוואות המלחמה - ''אני חי פה עם אשה ועם ילד, המצב הזה עושה אותי קצת עצבני, כשאני קם מבין זרועותיה, היא אומרת לי אני חושבת שאתה קורא לזה אהבה, אני מעדיפה להתייחס לזה כאל שירות חובה'', הוא מבריק שוב ושוב.
ואם המלחמה התמידית משתוללת מסביב, גם הזמר אינו יכול להתחמק ממנה. אתה לא יכול להצהיר שרק עברת שם במקרה.

''בית המשפט כה שקט, אבל עכשיו מי יודה,
האם בנו בגדת? התשובה היא: כן!
אם כך הקריאו נא עבורי את רשימת כל פשעיי
ואתחנן אל החסד שתדחו מעליי
והגבירות מתייפחות
ולשופט אין ברירה
בגלל כל שקריו
הזמר חייב במיתה

ואני מודה לכולכם על עבודה ללא דופי
שומרי האמת, משמריו של היופי
חזונכם היה נכון, שלי שגוי בוודאי
ואני מצטער אם זיהמתי את האוויר בשיריי.''


לאונרד מתעסק ביכולת של שיריו להגיע אל משהו מעבר. שקריו וזיופיו השיריים מחייבים אותו במיתה מבית הדין של האתיקה השירית. אין לו נחמה בשירים, הם אינם מעניקים לו חסינות מפגעי השנים הרעות שבהן הוא משוטט. הוא כמו אומר אל המאזין ''אני לא באמת יודע או מבין יותר טוב מכל אלו שעליהם אני מדבר כל הזמן''. ובבית הגנוז, שיצא רק בספר השירים שלו, העניין נהיה הרבה יותר ברור:

''ותשמרו לי מקום, בקברים הזולים.
עם אלו שלוקחים כסף עבור ההנאה שהם מספקים
עם אלו אשר תמיד מוכנים להתפשט
כדי שאתם תחזרו הביתה ותשנו על חזה רוטט.''
שתף
אלבומים קשורים:

אמנים קשורים:
tim buckley || nick drake || velvet underground || tom waits || 

סגנונות נוספים:
Alternative Rock | Singer Songwriter | Folk | 

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©