 רוצים גם? |
|
 |
משהו גוסס הערב. משהו גוסס בתוכי הערב. כך בוחר Saul Williams לסיים את אלבום הסלף טייטלד שלו משנת 2004. ובאמת יהיה הרבה יותר פשוט להחליף את הביקורת הזו במלל של שיריו של המשורר-מוזיקאי-נביא זעם-שחקן-ראפר (בסדר הזה) בשביל להעביר את התחושה הקודרת והזועמת שאופפת את האלבום המדהים הזה. אם באלבומו הקודם,
Amethyst Rock star, הוא טשטש מעט את המחאה שלו מתחת לליריקות מתוחכמות ומשחקי מילים, כאן הוא מכוון ישר לתוך הלב שלך ומצליח לגרום לך להרגיש הרבה מאוד דברים באותו זמן.
Hip-hop is lying on the side of the road [או: גיאחה מוסיף קצת ידע מוזיקלי שלמתרגם אין]
ויליאמס התחיל כמשורר רחוב אמיתי. הוא כתב וכתב וכתב, הוציא ספרי שירה שזכו לביקורות מצוינות, והתמחה בספוקן-וורד, בצורת ההגשה המיוחדת להקראת השירה שלו. אחר כך הוא עשה שינוי קריירה יצירתי, אבל עדיין לא לכיוון המוזיקה: הוא כתב תסריטים (“Slam”) ושיחק בקולנוע (''קיי-פקס'', בין היתר). רק אחרי השלב הזה הוא החליט לחתוך למוזיקה, והבחירה הטבעית למשורר רחוב שחור וזועם הייתה מוזיקת ההיפ הופ.
שאול
באלבומו השני ויליאמס משכלל ומחדד את הסאונד והגישה של אלבומו הראשון, Amethyst rock star. בהאזנה הראשונה לא הבנתי איך זה שההיפ הופ הזה עושה לי כל כך הרבה תנועות לא רצוניות בגוף ומצליח להעביר, גם בלי המילים, דרייב של רוקנ'רול מהבטן. אחרי ההאזנות הראשונות הבנתי: זה אולי היפ הופ, אבל רק למראית עין. ויליאמס (מגובה בין השאר במפיק Thavius Beck, בזאק דה לה רושה מ-
Rage against the machine ובסרז' טנקיאן מ-
System of a down שכתב קטעי פסנתר) מרכיב את הביטים שלו מחתיכות של Pאנק וביג-ביט, שני ז'אנרים שמתאימים באופן מפתיע לאווירה ולגישה של הטקסטים: המחאות המרובות וסגנון ההטפה הכמעט-אלים של הטקסטים מתיישב מצוין עם גישת הPאנק המוזיקלית; והביטים הכימיקליים, שמזכירים לעיתים את גדולי הסצינה
Fatboy slim ו-Chemical brothers (לרגעים אפילו את ה
פרודיג'י), נותנים תחושה פיזית כמעט אלימה אבל לא מכאיבה, משהו שמזיז איברים בגוף אבל לא גורם לך להזעיף פנים.
ביטים נוקשים מדלגים בין השירים, לעיתים מחברים ביניהם, כשוויליאמס מזגזג בין ראפ, ספוקן וורד, רגאיי מעובד ופזמוני רוק. ויש מלא גיטרות. עם דיסטורשן. זה בכל זאת היפ הופ, וזה לא נשמע כמו לימפ ביזקיט.
[ואני ממשיך:]
התחושה הראשונה מהאזנה לאלבום היא שהוא לא נכתב עבורנו. נבואות הזעם של שאול וויליאמס מכוונות בעיקר לתרבות הראפ האמריקאית, אבל המחאה החברתית שלו נגד סבל ועוני יכולה להיות תקפה גם למדינת 'צ' בתהליכי קפיטליזציה עצבניים כמו ישראל. העוני הגובר במדינה שלנו מגביר את האלימות ברחובות ובבתים, וגם אצלנו יש גטאות. גטאות של עולים, גטאות של מזרחיים וגטאות של ערבים. יש גם גטאות של כולם ביחד, כולם על כולם. גם כאן להיות מיעוט זה לא פיקניק. תחשבו על ערבי ישראלי, סטודנט להנדסת חשמל, שמנסה להיכנס למועדון שאתם יוצאים אליו ביום שישי בערב, או מחפש עבודה במסעדה בתל אביב. תחשבו על הרוסי שלומד בכיתה לא ממוזגת עם ארבעים ילדים אחרים בדימונה, שרוצה להיות רופא. מישהו אמר הזדמנויות שוות?
התחושה השנייה היא פליאה. שאול הוא לוחם צדק, נביא זעם ומטיף דתי. ''אלוהים הוא הומו. אלוהים היא תינוקת והחיתול שלה רטוב''. כל כך הרבה התייחסויות לאלוהים, והטקסט נשמע דתי מאוד עם אזכורים רבים של בודהה וישו. אם תרצו לקטלג את וויליאמס כראפר, אז אין עוד ראפר כמוהו. אבל באף ז'אנר אין מישהו שעושה את מה שהוא עושה - נותן לך בעיטה בתחת וצועק עליך לקום ולעשות משהו כדי לתקן את המצב הגרוע שכולנו נמצאים בו.
''Telegram to Hip Hop:
Dear Hip Hop. (stop) This shit has gone too far. (stop) Please see that turntables and mixer are returned to Kool Herc. (stop) The ghettos are dancing off beat. (stop) The master of ceremonies have forgotten that they were once slaves and have neglected the occasion of this ceremony. (stop) Perhaps we should not have encouraged them to use cordless microphones, for they have walked too far from the source and are emitting a lesser frequency. (stop) Please inform all interested parties that cash nor murder have been included to list of elements. (stop) We are discontinuing our current line of braggadocio, in light of the current trend in ''realness''. (stop) As an alternative, we will be confiscating weed supplies and replacing them with magic mushrooms, in hopes of helping niggas see beyond their reality. (stop)
Give my regards to Brooklyn.''
(מתוך ''Telegram'')
כאמור, באלבום הוא משתף פעולה עם זאק דה לה רושה, סולן
Rage against the machine זכרונה לברכה, באחד משירי המחאה הטובים יותר ששמעתי בחיי, ''Act III Scene 2 (Shakespeare)'', ועם סרז' טנקיאן ל-
System of a down ברצועה הפותחת של הדיסק, ''Talk to Strangers''. המשותף בין השלושה הן הליריקות. בין אם זה רוק לילדים, ראפ חברתי בניחוח היספאני או ספק-ראפ ספק-דרשות של וויליאמס, השלושה כותבים ושרים על פוליטיקה בארה''ב. והשילוב בין אקטיביזם פוליטי לבין מוזיקה נשמע טוב בכל ז'אנר מוזיקלי שקיים. אולי חוץ ממובי והחוברות של הדיסקים שלו שמטיפות לצמחונות.
(גם שייקספיר מדבר על ראפ ופופולריות - מערכה שלישית, תמונה שנייה. אולי לזה וויליאמס התכוון?
''המלט: הואילה-נא וקרא את המונולוג כדרך שקראתיו לפניך אני, בקלות ובשטף לשון; אך אם תצרחהו בכל פה, כדרך רוב אחיך השחקנים, הרי טוב לי שיקרא את פסוקי שיר הכרוז שבשוק. ואל נא תרבה לנסר בידיך את חלל האוויר, הנה כך; אלא עשה הכל בנעם; כי אפילו בעצם השצף אשר לרגשותיך, בעצם סופתם, והייתי אומר, זלעפותיהם, בדין הוא שתסגל לעצמך, וגם תקיים, את מדת המתינות, אשר תשווה להם את הרוך. הה, עד עמקי לבבי רוגז אני, בשמעי, איך בחור כארזים, ופאה נוכרית פרועה לו על קדקודו, עומד וקורע את הרגש לגזרים, ממש לסחבות, כדי לבקע את אזני האספסוף, אשר לרב אינו מסוגל להבין כלום מלבד פנטומימות של הבל, או סתם מהומה; למלקות הייתי דן ברנש אשר כזה על אכזרו יותר מטרמגנט, על הרדסו יותר מהורדוס. בבקשה ממך, הישמר מכל אלה.'' זו גם קצת קולטורה במקום תמונות.)
המלט, להמחשת הקולטורה
התחושה השלישית שמקבלים מהאזנה לאלבום היא אשמה. איך אפשר להפיק הנאה מכל הסבל הזה? איך אפשר ליהנות מעצב, וממחאה על עוני ואלימות? איך לעזאזל אנחנו מזיזים את הראש לפי הקצב או מבסוטים מהסרקזם של הטקסטים ולא מרימים את עצמנו מהכיסא ועושים משהו בנוגע לכל החרא שמתפשט בעולם? מתי הפסקנו להיות אנשים טובים והפכנו להיות צרכנים טובים?
המסר של וויליאמס הוא פשוט ונכון. בודהיזם חילוני (כלומר להיות טובים אחד לשני) ובודהיזם דתי (אתה לא יכול לשלוט בגורל שלך), אצילות, מחאה נגד אלימות ומלחמות, דת ודיכוי, עוני ושחיתות. הוא קורא לניגרז בגטאות אנושיים (בשיר המופלא ''Black Stacey'', בו הוא מספר ששנא את צבע עורו בילדותו) להפסיק לפחד להראות שהם גם מתחת לכל השרשראות והאקדחים והכסף. הוא קורא לשחורים לצאת מהבועה שלהם: ''It's bigger than black''. כולנו באותו סירה ואנחנו שטים באגם מלא בביוב. לגבוהים יותר נרטבות הגרביים, אבל אלה שנמצאים נמוך טובעים בחרא. מצד שני, באתר הבית שלו מציעים למכירה חולצות סול וויליאמס לצד האלבומים וספרי השירה שכתב.
המוזיקה שמלווה את הטקסטים של וויליאמס היא מעולה. לפעמים זה רוק אינסטרומנטלי, לפעמים ביטים אלקטרוניים, פסנתר, סימפולים של אופרה או זמרת יפנית-אמריקנית שמלווה אותו בשיר ''Seaweed'', אבל תמיד המוזיקה מאחור ו-וויליאמס מקדימה. המוזיקה מעצימה את הנאומים שלו, המוזיקה נותנת ליוצר המוכשר הזה לגיטימציה להרביץ בכם 45 דקות של צדק חברתי. כי אם לא הייתה מוזיקה ברקע לא היינו מסכימים לשמוע את המילים הכל כך חיוניות האלה. כאלה אנחנו, מטומטמים.
