 רוצים גם? |
|
 |
יש הרבה דברים שמעלים חיוך על פניי. רטט הפלאפון בכיס, דואר אנונימי, החדש של ג'נה ג'ימסון ודת' מטאל עשוי כהלכה. כזה הוא הדיסק החדש של Hate Eternal. אומנם לאריק רוטן אין את הסקס אפיל של ג'נה, אבל כמו ג'נה, הוא יודע מה הוא עושה והוא עושה את זה טוב. מערבולת של ריפים הפוכים, תיפוף במאך שלוש והפקה חדה כאזמל מנתחים, מלווים את האופוס השלישי שמקרב את רוטן ושות' לשלטון עולמי. למי שחי במערה בחמש שנים האחרונות, Hate Eternal הוא המניפסט האפוקליפטי של בוגר מורביד אנג'ל, אריק רוטן.
רוּטַן. אריק רוּטַן.
כבר מהשיר הראשון אפשר לנשום לרווחה, פאוור מטאל זה לא! הכוונה היא ש-Hate Eternal לא שינו שום דבר, ואם כבר, רק הקצינו עוד יותר את מה שנחשב לאחד ההרכבים הקיצוניים ביותר. ההפקה היא אחת הטובות ביותר ששמעתי השנה, שנייה רק ל-Nile החדש. למרות התוהו ובוהו, ששולט ביד רמה לכל אורך האלבום, כל כלי מקבל את המקום שלו מבלי להאפיל על אספקט אחר בהפקה, מלבד הבסיסט שתמיד, אבל תמיד הולך לאיבוד בברוטאל. מתחילתו ועד סופו, האלבום לא נח לרגע. במילים אחרות: תחשבו מהיר. מאוד מהיר. מאוד מאוד מהיר (אולי אפילו הכי מהיר?). ברצינות, מדובר פה במבחן סיבולת שישחק אפילו את מאזיני הדת' מטאל. והכול תודות לתיפוף הבלתי יאומן של דרק רודי, שמפגין יכולת אל-אנושית בחיקוי של מכונת ירייה. פשוט תשכחו מכל מה ששמעתם עד כה (כן, אפילו הנייל החדש).
באשר לכתיבה, ההשפעות של מורביד אנג'ל, שעד עכשיו היו קצת יותר מדי מדאיגות, כמעט נעלמו לגמרי והאופי האמיתי של הייט איטרנל באמת מתחיל להתגבש באלבום הנוכחי. למרות המהירות הבלתי פוסקת, השירים מצליחים לייחד את עצמם אחד מן השני, ואינם סובלים מתסמונת ''הכול נשמע אותו הדבר''. השירים הבולטים הם ללא ספק השיר השני, ''Behold Judas", עם הריפים שנשברים על המאזין כמו שק לבנים לראש, והפזמון שידביק אתכם בשירה כמו שאף שיר של דייסיד לא הדביק אתכם. עוד להיטים, כמו שיר הנושא המהפנט והשיר הרביעי ''To Know our Enemies'' , ללא ספק יגרמו לכל מאזין לקפוץ כמו בבון צייתני שמבקש עוד בשר לפני הטריק הבא שלו.
ואחרי כל התשבחות, הגיע הזמן לקצת רטינות. כפי שציינתי, השירים באלבום אינם נמסים אחד לתוך השני, אך זה לא אומר שכל אחד הוא פרס למאזין. למרות כמה להיטים ברורים יש גם נוכחות של שירים די ''פרווה'', שלא ממש ממריאים לטעמי. במיוחד השיר הראשון והסתמי שלא ממש נותן תנופה לשאר השירים. למרות המהירות שהוא מפגין, הוא פשוט לא מרגש. המלצה שלי: תקפצו ישר לשיר השני. דבר אחרון - הגראול של אריק רוטן בהחלט מרשים לפרקים (במיוחד בפזמון של שיר הנושא), אך רוב הזמן הוא די מונוטוני וחסר גיוון, מה שדי מגביל את השירים.
לסיכום, הייט איטרנל לא מאכזבים ומביאים לנו את המילה האחרונה בדת' מטאל. אין כאן חידושים או המצאות, רק ברוטליות מזוקקת, ותכל'ס, ככה אני אוהב את הדת' מטאל שלי.
