הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: עברית
אהוד בנאי :: ענה לי
NMC, 2004    [אלבום]
למי שלא קלט את הכיפה או לא עקב אחריו במשך כל השנים האלה, בנאי בא ומנופף מולו עם הידיים: ''הלו! הלו! תראה אותי, אני דוס, אני דתי, יוהו!!!''. אז אהוד, זה בסדר, שמנו לב, אפשר להירגע
מאת: yehonattan! בתאריך 03/03/06

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
מריונטה סול
עיר הפועלים
מופע הארנבות
של דוקטור
קספר

הו הו
מופע הארנבות
של דוקטור
קספר

הו הו
אסף אמדורסקי
מנועים שקטים
נעם רותם
עזרה בדרך
גל דה פז
בלוז לחלום
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 6.5    דירוג הגולשים: 6.4 (35 מדרגים)

תשובה לכל שאלה
רוצים גם?
אהוד בנאי תמיד היה מין דתי כזה. אמנם לא דוס ולא שומר מצוות, אלא סתם אדם רוחני יהודי. לא שאנטי באנטי ולא קבלה סטייל מדונה והחוט האדום שמלופף סביב כל סלב אפשרי. פשוט יהודי. יהודי שהמטען הרוחני שלו מכיל שירי שבת (''אסדר לסעודתא'' ב''רח' האגס 1'' – מזמור שחיבר האר''י), סיפורי התנ''ך (''דוד ושאול'' או ''עגל הזהב'') ובכלל, רוח היהדות. זה היה צפוי, ובאמת, בסופו של דבר, בנאי חזר בתשובה על-אמת והתחיל להסתובב עם כיפה גדולה ומידי פעם אפילו צץ לו גם זקנקנון. אז עכשיו הוא דוס ושומר מצוות, אבל עדיין יוצר חשוב ונחשב במוזיקה הישראלית.

ענה לי, האלבום השביעי של בנאי, הוא הראשון שלו כבעל תשובה. ובעיקר בגלל זה חיכיתי לאלבום הזה. בנאי ידוע כאחד שמסוגל להכיל מורכבות ולשלב, נניח, בין דתיות וחילוניות, או בין עירוניות וכפריות, וסקרן אותי להרגיש איך תיכנס החזרה בתשובה ביצירה שלו, איזה תבלין היא תוסיף לתבשיל הטעים שבנאי מבשל לנו כבר שנים.

וא-ווה, כמה תבלין נשפך לתבשיל. החזרה בתשובה לא רק שהשפיעה על היצירה של בנאי, אלא גם תפסה בה מקום מרכזי. יותר מדי מרכזי. כשאתי אנקרי חזרה בתשובה היא לא היססה לשלב באלבום שלה, מיליונים, שירים דתיים לכל דבר כמו ''מונולוג של כיסא'' (''אני רוצה להיות כיסא בבית המקדש'') או מזמור תהלים, אך היא עדיין השכילה להשאיר את הדת ברקע, כעוד ממד ביצירה שלה. בנאי, לעומתה, מדגיש ומדגיש ומדגיש את זה שהוא חזר בתשובה ומעמיד את העובדה הזו בחזית האלבום. אז למי שלא קלט את הכיפה או לא עקב אחריו במשך כל השנים האלה, בנאי בא ומנופף מולו עם הידיים: ''הלו! הלו! תראה אותי, אני דוס, אני דתי, יוהו!!!''. אז אהוד, זה בסדר, שמנו לב, אפשר להירגע.


אה יידישע... יידישע מאן



אם להיות יותר קונקרטי, מדובר באלבום שהוא ברובו דידקטי, קלישאתי ומשעמם, וכמה כואב להגיד את זה על יוצר כמו אהוד בנאי. ב''ברוקלין'', למשל, הוא מתאר מציאות מורכבת של שילוב קודש וחול. ללא ספק נושא שיש לבנאי מה להגיד עליו. אך במקום להתמקד בדמויות הבאמת מעניינות שהרובע הזה מאכלס (''סו שחזרה להיות שרה''), הוא בוחר להשאיר אותן בצד ולהתייחס בעיקר לעצמו ולמסע שהוא עבר בדרך לרובע ולסמליות שבו. אולי בשל כך הוא פספס את הפוטנציאל הגלום בשיר, ונוצרה אסופה של חרוזים סתמיים, כמו: ''ברוקלין של קודש, ברוקלין של חול/ שומע קצת אידיש נו הבלה אספניול'' או: ''ברוקלין דיכאון, ברוקלין אושר/ ברוקלין פרוצה, ברוקלין גלאט כושר''.

הבעיה מחריפה בשיר ''מסך הברזל''. שיר מחאה, כביכול, על תרבות הרייטינג של ערוץ 2. למה כביכול? כי מחאה אמיתית היא נוקבת ולא נעשית בצורה כזו רדודה. אין שום התייחסות עמוקה לבעיה, ונראה שכל מה שאהוד בנאי רוצה הוא לחנך אותנו, המאזינים. פה הוא נפל את אחת הנפילות שרבים מאלה שעוברים תהליך רוחני ששינה את חייהם יכולים ליפול בה. נראה שהוא החליט שבגלל שהוא גילה את האור, כל האמת נמצאת אצלו, ומה שהוא צריך לעשות הוא להפיץ אותה. נוצרת תחושה מעיקה שיש לו תשובה לכל שאלה. הוא בעל תשובה לא במובן של חוזר בתשובה, אלא במובן של ''אני חכם, אני יודע, אני אלמד אתכם''. הבעיה הזאת משובצת לאורך רוב האלבום, ולא רק בשני השירים האלו. פה ושם ניתן למצוא קלישאות כמו ''מתי תבוא הגאולה? מתי יהיה סוף לגלות?'' (''מתי תבוא''), ''יש גבול לשנאה, אין גבול לאהבה'' (''גבולות'') ו''אתה צריך לראות אותה כל לילה מקודשת/ כמו הלבנה המתחדשת'' (''אש'').

התסכול גובר נוכח העובדה שאחרי הכול, לא חסרות פנינים באלבום. בכלל לא. יש את ''הופעת מילואים'' המצמרר על פלוגה שנתקלת בדרך להופעת מילואים של בנאי באחד המוצבים, ''היברומאן'' שהוא שיר רגאיי באנגלית על התרבות והשפה העברית, או ''בלוז כנעני'' לזכרו של מאיר אריאל. המשותף לכולם (ולעוד שירים) הוא שבהם בנאי דווקא השכיל להשאיר את עצמו כחוזר בתשובה בצד, ונתן לשירים לדבר בעד עצמם. גם ההתייחסות לדת בשירים האלה ובאחרים פחות בולטת ויותר מעניינת, ומתאפיינת בציטוטים כמו ''מאירים כזוהר הרקיע'' מתוך תפילת ''אל מלא רחמים'' ב''הופעת מילואים''; או הסמי-נבואה ''והיה ביום ההוא אור חדש גדול יאיר'', בשלהי ''היברומאן''.

זה לא אלבום רע. אבל כל ההתייחסות המעיקה הזאת לדת ולערכים יוצרת עומס מיותר באוזן, שרק עושה חשק להחליף דיסק. אם השירים היו פזורים על פני מספר אלבומים, ייתכן מאוד שהם היו יותר ניתנים לעיכול, אך במצב הנוכחי זה בלתי אפשרי. דווקא אהוד בנאי, שיודע להביע מורכבות בצורה עמוקה ומעניינת כמו שראינו באלבומים הקודמים שלו, איכזב, וחבל. מצד שני, עדיין קיימת התקווה שהוא פרק את המטען באלבום הזה, והאלבום הבא יהיה הרבה יותר משוחרר ונעים לאוזן ולנפש.
שתף
אלבומים קשורים:
אהוד בנאי :: קרוב |||

אמנים קשורים:
אביתר בנאי || אהוד בנאי והפליטים || 

סגנונות נוספים:
רוק עברי | 

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©