 רוצים גם? |
|
|
 |
כשהייתי בן 16 הייתי מאוהב. אהבתי בעבר, אבל הפעם היה משהו שונה. קראו לה K's Choice, היא הייתה בלגית, קטנה ומהממת, מלאה בניגודים וברגש. ראיתי ב-MTV את הקליפ של ''Everything For Free'', התעניינתי, וכשהגעתי לאלבום המלא עצמו גיליתי פנינים חבויות כמו ''Winners'', ''God In My Bed'', ו-''Believe'' והתמכרתי. צעידה אחורנית בקטלוג המוזיקלי הקצר שלהם רק חיזקה את האובססיה, אותה השלמתי ע''י בניית אתר מעריצים מקיף ומצליח ויצירת קשרים אישיים עם הלהקה. הם לא היו
הקלאש או
הסמית'ס, זו לא הייתה להקה *חשובה* (חשובה למי? למבקרים בני 37? לי בוודאי שכן) אבל היה בהם כל מה שהייתי צריך אז, והם מילאו את עולמי. קיי'ז צויס היו פסקול נעוריי, וההופעה שלהם בהאנגר 11 בתל-אביב (גארבג' חיממו *אותם*, למרות שהופיעו אחריהם) ב-15 ליוני 1999, במילניום שעבר, הייתה הופעת הרוק המשמעותית הראשונה שלי.
אפשר אם כן להבין את אכזבתי כשהבנתי ששרה בטנס, הבחורה עם הקול הצרוד שכל כך אהבתי, החליטה לשבור את הכלים ולא לשחק יותר (למרות שצפיתי את זה
כשנה וחצי לפני שזה באמת קרה). בסוף שנת 2002 הודיעה להקת קייז צ'ויס על סוף דרכה המשותף, דבר לא פשוט בלהקה שמורכבת בבסיסה מאח ואחות. הודעת האנחנו-לא-מתפרקים-אבל-כן-בעצם, הודיעה ששרה ואחיה המוכשר, גרט בטנס (לא בדיוק, כותבים את זה Gert אבל מבטאים את זה משהו בין הרט ו-חרט, שמות פלמיים) יפתחו בקריירות סולו נפרדות למרות שהאפשרות לקאמבק משותף לא נפסלה על הסף.
שרה בטנס הנפיקה תוצרת מוזיקלית בזריזות יחסית, אבל המוזיקה החדשה שלה לא מצאה אותי. היא הייתה שטוחה ומונוטנית, קיטשית להחריד ועקרה מרגש אמיתי. גרט בטנס מצידו הפיק והשתתף בכל מיני פרוייקטים של אמנים אחרים כמו אנוק ו-Venus In Furs ולקח את הזמן שלו לפני שישיר לנו סולו. בערך בתקופה ההיא התחלתי להפנים שלמרות שבלי הקול של שרה והאיזון שהיא הביאה איתה קיי'ז צ'ויס ללא ספק לא הייתה מה שהייתה, גרט היה לב הלהקה, והתחלתי לחכות לפרוייקט הסולו שלו בסקרנות אמיתית. נזכרתי איך אמרתי לו אחרי ההופעה בסינרמה בתל אביב, בסוף שנת 2000, שנורא אהבתי את הקול שלו ב''Shadowman'', רצועת הסולו היחידה שלו בתולדות קיי'ז צ'ויס, שהופיעה באלבום ההתפרקות שלהם, ושהוא צריך לשיר יותר לבד. לפני כמה חודשים הסתבר שהוא אכן לקח את עצתי ללב.
Woodface, שנקראה בגלגולה הראשון והקצר Moon Brigade (שם הרבה יותר מוצלח, לטעמי, אבל מסובך מבחינה משפטית, מסתבר), נקראת על שם אלבום של Crowded House, אחד מהמקורות המוזיקליים שגרט בטנס שואב מהם. אלבום הבכורה, Good Morning Hope, יצא בסוף 2005 בבלגיה ולאחר מכן במספר מדינות נוספות באירופה, והלהקה פצחה בסיבוב הופעות במועדונים כדי לקדם אותו. באלבום בעל 13 הרצועות הציעו בטנס ושות' צליל קצת יותר רוקיסטי מאשר בימיו בקיי'ז, אם כי האיזון הזה בין רוק ופופ, בין דיסטורשן ואקוסטי, נשמר, אם הוא רחוק מהשלמות שראינו באלבומים כמו Cocoon Crash.
האלבום נפתח ב-''Something To Break'', שיר רוק קצבי והסינגל הראשון. ''יש לך חבר חדש, אויב, בשבילך ובשבילי, בריטני, נייקי, המאה העשרים ואחת, אני עוצם את עיניי אבל הפצצה עוד מתקתקת''. ''Are You Ready To Sing?'', סינגל נוסף, מזכיר מאוד את
הביטלז בהרמוניות והנגינה שבו, והגיוון נמשך.
נראה לכם שהלוק הזה יתפוס?
חטיבת השירים המוצלחת ביותר באלבום, שלא נמשכת זמן רב מדי לצערי, נפתחת ברצועה הרביעית, ''White Light To You'', הסינגל העכשווי מהאלבום. שיר איטי, מהורהר ומאוד עכשווי, בניגוד לפתיחה הנוסטלגית-משהו של האלבום. ''אז למדת איך לצאת החוצה, ולמדת איך להיות קשה, עכשיו שרירי היד שלך חזקים מלקחת'', בטנס שר לעצמו, ''מה אם זה כל מה שתקבל, מה אם זה כל מה שיש, אתה מביט בסביבה המושלמת שלך ובמראה שאתה מנשק, השתקפותך מעורערת, אבל דיגיטלית וחדשה, עכשיו הנח ידייך עליי ולחש, אור לבן בשבילך''. האלבום זורם ללא הפסקה לשיר הבא, ''River To The Moon'', אולי קריצה לירית קטנה לקלאסיקה ''נהר הירח'', וזהו השיר שהכי מזכיר לי את קיי'ז צ'ויס בימיה היפים. ''Forever Alive'' נכתב כנראה לסבתו של בטנס והוא אחד משירי האהבה הכי לא-סטנדרטיים ששמעתי. ''רוז, ספרי לי מה את רואה, מהכסא האהוב עלייך, בעיניים שבגרו בכחול''. ההפקה אקוסטית ומאפשרת לקול הייחודי שלו, לשין השורקת הקטנה והמקסימה שלו, לקחת את הבמה המרכזית. ''את קטנה ושבירה אז אני תוהה, איך את מרימה את המשקל שאני נושא?''
השירים הבאים, כולל רצועה אינסטרומנטלית די מיותרת הקרויה אחר בתו הקטנה של בטנס, ושיר הנושא שלא ממש הצלחתי להפנימו, נגעו בי פחות, חלק מהמילים נוטות לקיטש והעיבודים נוטים למונוטוניות מסויימת. אבל גם ביניהם מסתתר ''Belgian Rain'' הנהדר, בו בטנס שר על הצלקות הישנות של כולנו ועל הגשם הבלגי שאין ממנו מקלט, והרצועה המרגשת, למרות הבנאליות היחסית של חלק מהמילים בה, החותמת את האלבום, ''Shoe Me How It's Done''.
וודפייס היא להקה מקורית על-אף ההשפעות הברורות שלה והיא משלבת בין חדש וישן בצורה מעניינת. גרט בטנס כותב שירים מוצלחים, אם כי לפעמים יפים מדי, שלא לומר נוטים לבנאליות וילדותיות, אבל הכוונות שלו טובות כולן, גם אם לפעמים יש שורות מיותרות בכתיבה שלו. אולי בגיל 16 הייתי פחות ביקורתי, אבל אני מקווה שלאחר הופעות נוספות ונסיונות נוספים בכתיבה, הוא ימצא את הקול הייחודי שלו ויצליח לחמוק מהמונוטוניות המסויימת המאפיינת בערך חצי מהאלבום הזה. אולי הוא אפילו יחזור לאייר את עטיפות האלבומים שלו, כפי שעשה בימי קיי'ז צ'ויס.
אבל למרות החסרונות, מדובר באלבום בכורה מרשים, מלא בפנינים נהדרות, שראוי להאזנות מרובות. עם קצת פחות נוסטלגיה מתוקה וקצת יותר צלקות, גרט בטנס יוכל להיות
אליוט סמית' בלגי. או לפחות לנסות.
