הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Pop
blur :: parklife
food/sbk, 1994    [אלבום]
Parklife אמנם הגדיר את כל האמירה בבריט-פופ, אבל מבחינת המוזיקה עצמה הוא לא הגדיר דבר חוץ מאשר את עצמו. בלר מערבבים כאן הכל - פסיכדליה, דיסקו, פאנק, וודוויל, גלאם, ניו ווייב, ובעצם מה לא, וגורמים להכל להישמע כמו פופ מזוקק ואיכותי
מאת: legendkiller בתאריך 23/04/06

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
lady gaga
the fame
monster
madonna
bedtime
stories
various
artists

The Sound Of
Wonder! The
First Wave of
Plugged-In
Pop at the
Pakistani
Picture House
sophie ellis
bextor

read my lips
imani coppola
the black &
white album
lady gaga
the fame
monster
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 0    דירוג הגולשים: 8.2 (9 מדרגים)

סנטרל פארק
רוצים גם?
תמיד חשבתי לעצמי שאם תהיה לי להקה כשאני אגדל, אני ארצה שהיא תהיה כמו Blur. מי לא רוצה להיות סולן תכול-עיניים ויפה תואר עם מבטא מוזר כמו דיימון אלבארן? מי לא רוצה בסיסט מסטול וחתיך לא פחות (וגם נגן מעולה) כמו אלכס ג'יימס? מי לא רוצה להיות גיטריסט שקט, חנוני למראה ובעל ידי פלא כמו גראהם קוקסון? ומי לא רוצה להיות מתופף ג'ינג'י - ומכך נגזר שגם אנרגטי - כמו דייב ראוונטרי? ובכלל, מי לא רוצה להיות בלהקה שלוקחת את כל מה שאי פעם היה טוב במוזיקה הבריטית ועושה את זה אפילו יותר טוב?


את בשורת הבריט-פופ הביאו בלר עוד באלבומם הקודם, Modern Life Is Rubbish, אבל כל הזרם הזה לא היה שלם בלי Parklife. זה אלבום ששינה את פני כל היבשת הבריטית והעיר את כל תושביה מימי האייטיז הישנוניים אל הניינטיז. לקופצניות והשמחה ששדרו בלר שנגדו את כל האפלוליות של העשור הקודם, אי אפשר היה להתנגד, אם מישהו בכלל ניסה. בניגוד לאלבום הקודם, שהיה מעין אלבום מחאה נגד החברה שלנו (של הבריטים, ז'תומרת), כאן כתב ושר אלבארן על החלומות, השאיפות והחיים בכלל של אנשי מעמד הביניים. אולי בגלל זה הצליח האלבום הזה לחולל מהפכה כה גדולה - בעוד חברי Oasis, ללא ספק היריבים הגדולים ביותר של בלר על הבאת בשורת הבריט-פופ, היו ילדים עשירים ושחצנים ממנצ'סטר שעושים קוקאין בבקסטייג', אלבארן וחבריו היו נערי רחוב מרדנים מקולצ'סטר הקטנה, אלו שישכבו עם הבת הקטנה שלך, ישחקו כדורגל בלי חולצה כל שני וחמישי (או שמא שלישי ושישי?) ויתחמקו מללכת לכנסייה ביום ראשון כדי להפגש ולהתמסטל ביחד - כזו הייתה החברה הבריטית באותם ימים, וארבעת המופלאים היו בדיוק הנציגים שהיא הייתה צריכה.

Parklife אמנם הגדיר את כל האמירה בבריט-פופ, אבל מבחינת המוזיקה עצמה הוא לא הגדיר דבר חוץ מאשר את עצמו. בלר מערבבים כאן הכל - פסיכדליה, דיסקו, פאנק, וודוויל, גלאם, ניו ווייב, ובעצם מה לא, וגורמים להכל להישמע כמו פופ מזוקק ואיכותי. כל זה כמובן לא הופך אותם למקוריים, אלא בדיוק להפך - בלר לקחו את הנוסחאות של הגיבורים המוזיקליים שלהם והעתיקו אותן לאלבום הזה. ''The Debt Collector'' האינסטרומנטלי הוא ללא ספק קריצה לעבר המיוזיק הול ששבה את ליבם של פול מקרטני וריי דייויס, ''Far Out'' (שכתב ושר ג'יימס) נשמע בדיוק כמו פינק פלויד בתקופת סיד בארט, ''London Loves'' הוא מחווה ברורה לבואי תקופת ברלין, וגם ''Jubilee'' הוא סנד-אפ של קינג דייויד - שיר גלאם מובהק שמוביל לשיר סיום דרמטי שנבנה לאיטו. נשמע מוכר?


תראה איזה קטע, הוא רוצה להיות כמונו...



כן, אפשר לומר שאין כאן אפילו שיר אחד מקורי לחלוטין. אבל זה כל היופי בפארקלייף - בלר השכילו, כאמור, לקחת את כל מה שטוב ולעשות אותו טוב יותר. ככה שלראשונה מאז הביטלז ב-Abbey Road, בלר ספקו לנו אלבום שאי אפשר לא לאהוב - אי אפשר שלא לרקוד לשמיעת הבס ליין המקפיץ של ''Girls and Boys'' הפותח, שהביא את בלר והבריט-פופ להצלחה העצומה כמעט לבדו, ולשיר את המילים הדי מטופשות של אלבארן יחד איתו. אי אפשר שלא לזמזם את ה''להההה-לה-לה-לה-לה'' של ''Magic America'' ללא הפסקה במשך ימים אחרי ששמעת את השיר. אי אפשר שלא להתרגש מהצ'מבלו וה''הא-אה'' ב–''Clover Over Dover'' המקסים והמלנכולי. אי אפשר שלא לחשוב על כל הרומנטיקה שאי פעם חווית כשאתה מאזין ל–''To the End''. אי אפשר שלא לנסות לחקות את המבטא הקוקני של פיל דניאלס בשיר הנושא ולצעוק את הפזמון בקולי קולות וזיופי זיופים. אי אפשר שלא להיקרע כשאלבארן מתחיל את הפזמון הדרמטי ב–''This Is a Low'' המסיים (כמעט), ובטח שלא כשהגיטרה של גרהאם קוקסון נכנסת לסולו.

הכל בפארקלייף פשוט נשמע כל כך טוב וכל כך נכון. בלר אמנם הלכו על הפקה בומבסטית וכמעט-נקייה-מדי, אבל הם מצליחים להתחמק מלהישמע מקצועיים וטכניים מדי. למעשה, פארקלייף הוא כל מה שהפוך לכך - כיף טהור, מלא אמוציות, מסריח מניחוח רוח הנעורים. אם היה אפשר לקבוע חד משמעית שאלבום כלשהו הוא מושלם, הרי שפארקלייף היה אותו אלבום.


אל תדאגו, גם עליי אתם תקראו את כל זה. גם אני אהיה הסולן החתיך, הבסיסט המסטול, הגיטריסט החנון והמתופף הג'ינג'י. גם אני אביא בשורות מוזיקליות חדשות. והמוזיקה שאני אצור - גם היא תהיה מוזיקה שאי אפשר שלא לאהוב.


שתף
אלבומים קשורים:
oasis :: (what's the story) morning glory? |||

אמנים קשורים:

סגנונות נוספים:
Indie Pop | Alternative Pop | Brit Pop | Pop/Rock | 

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©