 רוצים גם? |
|
|
 |
''אנו נשוב ונחדש, כשחלודה אוחזת את שינייך''
שלוש עשרה שנים אחרי אלבומם המשותף האחרון, מוציאים פורטיסחרוף אלבום חדש. לכאורה, קל לפטור את הבשורה הזאת במשיכת כתף צינית. אחרי הכל, אנו חיים בתקופה בה נדמה שכולם מתאחדים מחדש ושכל המדינה המסריחה הזאת נמצאת תחת צונאמי של רטרו דביק ורוטט (היי, אפילו להקות שאף פעם לא התפרקו, כמו
מוניקה סקס, מצהירות על מופעי איחוד. זה כבר באמת צריך להדליק נורה אדומה, או משהו בסדר גודל דומה). אבל על המשמרת רחוק מלהיות אלבום איחוד מהסוג שהמאיס עלינו את משינה, למשל.
בגלגולם הנוכחי תופסים סחרופורטיס את המקום ההוא ששמור לזקני השבט, שחוזרים להושיע את העם בשעותיו הקשות. משא השנים רק נותן משנה תוקף לאמירות הקשות ולביקורת הנוקבת. בניגוד לבון טון הרווח היום, להסתגר בתוך האני, הרוחני והסתמי ולהימנע מכל אמירה שיש בה רמז על עמדה כלשהי, מעל המשמרת נושבת רוח מהפכנית ויוקדת, וכל כולו אמירה בוטה ומדויקת על הכאן והעכשיו. אז נכון שלא ממש צריכים תואר שלישי בהיסטוריה השוואתית כדי להבין שכמה דברים פה מתחרבשים באופן טוטאלי, אבל זה דבר אחר לגמרי לשמוע מאחד כמו
רמי פורטיס שכולם פה התחלקו על השכל.
זה מתחיל כבר באיורים שעל העטיפה ובחוברת המצורפת. יש מי שהם יזכירו לו כתמי רורשאך, מהסוג שפסיכולוגים ומנתחי אישיות משתמשים בהם. לי הם דווקא מזכירים מגזרות נייר מהכרטיסים הישנים ההם, ששימשו פעם למשלוח גריטינגז מההולילנד. והצורות מראות כל מיני שילובים בלתי אפשריים של אריות וגו'קים, עץ וטנק, תרנגול וחמור, צבי וקנגורו וכן הלאה, בשילוב נפלא של אינפנטיליות, הפרזה ופנטזיה – ברוכים הבאים לארץ החלומות שאינם יודעים יקיצה, ארץ שתחילתה בהזיות ואחריתה בקדחת.
''הריק בעולמי מלא מלא בתוכן''
לא סתם נפתח האלבום ב''חדשות מהירח'', השיר שהכי מזכיר, מוזיקלית ותכנית, את העבודות המוקדמות של הלהקה. מבעד למקצב המהפנט ולהגשה הפסיכוטית מצהיר פורטיס ש''התמימות כבר לא, השיגעון בדרך''. הירח, הסימבול הקלאסי לטירוף הדעת, הוא זה שנותן את הטון בימים אלה. הטקסטים של פורטיסחרוף שנונים ובוטים מאי פעם. גם חזקים, גם חכמים, גם רגישים, גם אישיים וגם ציבוריים. גם יפים וגם אופים. שירים גדולים בלי מילים גדולות, שכל אחד מהם מהווה בעיטה מדויקת לבטן.
''על המשמרת בדרך לגבעות, החומר הוא נפץ נתקע בשופרות. אין כוח אז לוקחים תרופות, מסביב למזבח נתקע בשופרות''
על המשמרת בנוי קצת כמו התקליטים של פעם. יש לו שני ''צדדים'' מאד ברורים, שמכילים מחרוזת של שירים שמתחברים ביחד ויוצרים אמירה ואווירה משותפת וברורה. הצד הראשון נותן חזק בראש, הצד השני נותן היטב בלב, ושניהם מציגים תמונת מראה מאד לא מחמיאה של ישראל מודל שנות האלפיים, על הניכור, הקיפוח, החזיונות המשיחיים הרעילים, האסקפיזם ההרסני, הרשע והאימה.
כשסחרוף שואל בשיר הנושא את שם האלבום ''את מי את אוהבת?'' הוא מתכוון לארצישראל, ממש כמו החלוצים הרומנטיים של פעם. ואם התובנה עדיין לא מחלחלת, מגיע מקצב ההורה הסוחף של ''תחת אש'' ומחזיר אותנו לימי הביצות והר הטרשים הקירח, החלומות הגדולים שכולנו נולדנו לתוכם ולמדנו לשכוח ולהכחיש. יש באלבום הזה כמה מועמדים טובים לתואר הזה, אבל בעיני, ''תחת אש'' הוא השיר הכי טוב של פורטיסחרוף לכל אורך הקריירה שלהם. זה לא רק האינטרו הנהדר של הבס, האלמנטים המזרחיים וההורה המדוברת, אלא גם התחינה הרומנטית, הילדותית משהו להתאים את חלומות הישנים של פעם למציאות הבלתי אפשרית שמסביבנו. אפשר בקלות לעצום את העיניים, לדמיין אקורדיון ברקע ולפנטז על מעגל מחוללים סהרורי כשברקע מקהלת גבעול צורחת באקסטזה ''גשם, גשם''. כל אלה משתלבים להם להזיה אחת מצמררת ומשובבת לב כאחד.
''מחר כשיאיר האור לתוך היער האפל, יבוא פנתר שחור ויטרוף את החתול, שאכל כמו חזיר וטיפת שמנת לא השאיר''
שתי פיסקאות כתב מיכה שטרית, והן חוזרות כמו מנטרה לאורך ''פנתר שחור''. שתי פסקאות פשוטות, ברורות שלא משאירות יותר מדי מקום לפרשנויות, ויחד עם הלחן הכמעט-עממי הן נכנסות בין האוזניים ולא מרפות. ''שו איסמאק, יא בן בלי בית? מי עקר את עץ הזית? ומאז אין שלום, בליבך אין שלום, אין ששון ושמחה בלבך, בלבך.'' מינימליזם מופתי. באמת שאין צורך להוסיף כלום. ''להתעורר'' נפתח עם כלי נשיפה ומקצב בלקני עליז ומקפיץ, אבל מסתיר בתוכו מחאה חזקה כנגד האסקפיזם הפושה בתוכנו. היה אפשר לחשוב שמדובר בתגובה מיידית לתוצאות הבחירות האחרונות ולתחושות שעברו על הציבור הישראלי שהספינים והחדשות טימטמו את מוחו ללא הכר, לולא היה ידוע שכל השירים הוקלטו מס' חודשים לפני כן. גם ''מעצבי דעת הקהל'' המבריק (בשיתופו המפתיע לטובה של מוקי) כאילו נכתב ישירות על כל אותם יועצי הסתרים ומומחי הכחש שהשתלטו לנו על המרחב הציבורי. כל הסהרוריות שבמציאות שלנו נפרטת לפרוטות קטנות של תיאטרון אבסורד. במדינה בה את הפתרונות החליפו הסלוגנים ואת החזון החליפו הספינים. ''תן שורה שתסדר לי את המחשבות, כל המילים האלה ממשיכות ונשפכות. כולם מתחנכים על שקרים ואגדות, כולם מתחממים באש אותן הסיסמאות.'' וכל שורה היא כמו אגרוף בבטן, וכל דימוי כאילו נלקח היישר מאולפן הבחירות. הצד הראשון המדומיין ננעל בקטע אינסטרומנטלי הזוי העונה לשם ''ישעיהו לייבוביץ'''. למה? לפורטיסחרוף הפתרונים. הפרשנות האישית שלי כוללת בתוכה הזיה על ענן לבן שעליו יושב קשיש זועף, שמביט למטה ומפטיר בקול צרוד, לא נטול שמחה לאיד: ''אמרתי לכם. אמרתי לכם''.
''למועדון החולמים על צדק הגעתי בטעות. רק עוד אהבה ביקשתי וקיבלתי מציאות''
הצד השני, כאמור, הוא יותר רגוע מבחינה מוזיקלית. את חרון האף מחליפה האמירה המיוסרת, את ההטחה בפרצוף מחליפה התבוננות מכאיבה פנימה. הדילמה הישנה והטובה: להילחם או לברוח, עולה כאן במלוא כובד משקלה. את ''בסוף של יום'' אפשר לקרוא ככמיהה לנורמליות ובריחה לבית הרגוע מהמציאות הדורסנית והמאיימת, ואפשר גם לראות אותו שוב כשיר מולדת, שמדבר על בית (בכל זאת) ושלווה (למרות הכל). ''לך לך'' מעמיד את האופציה השנייה, עם מקצב מארש איטי ומאיים. ''לך לך, כי המקום הזה גומר אותך. צריך לסלוח לפעמים, שיפתחו השערים. נודד נודד נודד. בודד בודד בודד.'' הבריחה היא תמיד אפשרות שנמצאת באופק, אבל באיזה מחיר? את המענה אפשר אולי למצוא ב''מועדון החולמים'' - שיר שמייצג חשבון נפש של אמן שניתנה לו האפשרות להיות מוכיח בשער, אבל העדיף להמשיך ולרקוד על זכוכיות.
''העולם האמיתי'' שנועל את האלבום נפתח בשריקה סנטימנטלית ונסגר באמירה מפויסת. ''כל העולם קשרים, כל העולם שרים...''. הנה כי כן, אלבום שנפתח במטחי גיטרות וקריאות למהפכה נסגר בשריקה נוגה ובחזרה לאסקפיזם הישן והטוב, ולא ברור מי צוחק אחרון.
באופן אסוציאטיבי הזכיר לי על המשמרת את
מחכים למשיח של לפני עשרים שנה. כמו שם, גם פה יש תצלום מצב מכמיר לב של המציאות הישראלית וגם פה יש זעקה שמתכנסת לחשבון נפש ולבסוף לבריחה, הכחשה והתנחמות בעצמי, בבנאלי, בשלווה ששמורה לאלה שמתחבאים תחת הדשא ונסחפים עם הזרם.
ההפקה באלבום אינה מהמתחכמות. חלק גדול מהשירים נשמע כאילו הוקלטו לייב בחדר החזרות, ויש איזו דחיסות שכזאת, שקצת תפתיע את מי שהורגל לעושר ולדיוק של אלבומיו האחרונים של
ברי סחרוף, למשל. היתרון בכך הוא שהצליל נשמע חי ואותנטי, כזה שמגיע ממקום דחוף ועקרוני. חשוב לי גם להוסיף שסיבוב ההופעות שמתקיים בימים אלה ממש, הוא אחד המוקפדים והסוחפים ביותר שחזו אוזניי. האלבום רק מרמז על כך, וקשה לי לחשוב על האזנה לאלבום מבלי לצאת ולתפוס אותם באיזו הופעה. והכי חשוב, לענייננו – על המשמרת הוא אלבום מופת שיישאר איתנו עוד הרבה זמן, וללא ספק היצירה השלמה והמוצלחת ביותר של פורטיסחרוף, ליחד ולחוד.
