2005 התפוגגה לה לאוויר הדק ובסיכומי השנה נעדר מקומו של האלבום האחרון של ההרכב הבריטי Queen Adreena. ההסבר להיעדרות הזו פשוט מאד: רתיעתו של רוב הציבור בארץ מהמושג המופלא Power chords. לא מדובר רק במיינסטריים, אלא גם במבקרי המוזיקה ושוחרי ה''אלטרנטיב'': במדינת צה''ל הגיבור, כל דבר שנותן בראש יותר מה-
White stripes ישליך אותך לתור בור הפוגו של מעריצי
Salem.
אז כמה מילים על מוסד ה-power chords (להלן: PC). להבדיל מהדעה הרווחת, PC אינם נחלתם הבלעדית של גברים לא מקולחים עם שיער ארוך שמלווים בחומת רעש סולן נעדר כישורים ווקאלים אשר נובח לתוך המיקרופון. ה-PC הם מעבר למוזיקה – הם מצב מחשבתי, הלך רוח, wax on-wax off. ככאלו, ה-PC לא שייכים בכלל לרוק. מי שמבין PC אמיתי מהו ידע לאתר אותם גם אצל ווגנר וגם אצל שוסטקוביץ (הוולקיריות לא עפות – הן טסות – על PC).
לכל אחד מאיתנו יש נקודה המרחפת לה בחלל הריאות, אשר אם לוחצים עליה, שבעת מדורי הגיהנום נדחסים כולם לתוכה ומשחררים פיצוץ קטקליזמי של אנרגיה חסרת מעצורים. הפעלה נכונה של נקודת לחץ פנימית זו יגרום לכל ישישה להניף משאיות מק אל-על, לכל פקיד מדוכא ומסכן לאכול בלי מפית את הבוס שלו ולכל אחת שמישהי התחילה עם החבר שלה להפוך לענק הירוק. הדרך היחידה החוקית להפעיל את הנקודה הזו היא על ידי Power chord.
כאן נכנסת המורכבות לתמונה. כל אחד יכול לחרטט רצף PC על האיבנז שלו ולגרום במקרה הטוב לפיהוק מנומס. למעשה, זה בדיוק מה שרוב האנשים עושים (חשוב: PC לא חייבים לצאת ממיתרי גיטרה!). בדיוק כמו שבלדות בינוניות קונים חמישה טון בשקל, כך גם קטעי PC אפשר לאסוף מהרצפה בכל צעד שני. הגאונות של ה-PC היא שהם חושפים עצמם רק בפני הראויים, רק בפני נגנים שיכולים להיות שגרירים אמיתיים של העוצמה האימתנית ושל הכוח ההרסני אותו הם טומנים בחובם. נדרשת הבנה תהומית של מושגים כמו חורפה, חוזוק, חפפה, סעיף וג'ננה בכדי שנגן כלשהו יהיה זכאי לאחוז בידו מפרט ולהנחית על העולם מהלך PC ראוי לשמו.
מעטים הם הנגנים ו/או הלהקות שהביאו לדרגת אמנות את ה-PC. חלק נכבד מהם אכן בא מהרוק הכבד לסוגיו השונים, אבל אני הכי נהנה למצוא PC עם וובוס רנצ'רוס במקומות הלא-צפויים. האמת, PC לתפארת לא יגרום לי לצאת בריצת אמוק עם לום ביד, אלא יניח אותי הישר בעין הסערה, בתוך השקט המצמרר, ויגרום לי להזיל דמעת ברזל יצוקה.
מותק, זה ממש לא פי.סי ככה להתלבש...
הצלחתם להבין מהו PC ראוי לשמו? אז עכשיו לכו לשמוע את The butcher and the butterfly של ההרכב הנ''ל (גם את האלבום הקודם, Drink me חובה לבדוק). סגרו את החדר, לבשו כפפות אגרוף מרופדות היטב. סובבו את חוגת הווליום עד הסוף. השאר יקרה כבר מעצמו. מע''צ לא יצליח לשחזר את החדר בתום האזנה אחת לאלבום.
אני מדגיש: אל תצפו לדום, דת', ת'ראש, ספיד או כל זבל דומה אחר. Queen adreena הם מה שהיה קורה ל
פי.ג'יי הארווי על סטרואידים אנבוליים מיד לאחר כיבוש האוורסט. עם סולנית שאני לא הייתי חולם אפילו להיפרד ממנה מחשש שהיא תגרום לגלן קלוז להראות כמו שלגייה, ועם חומת גיטרות שיכולה ללמד את הסינים חומה מהי, Queen adreena מזקקים את כל העצבים שיש לאי הבריטי להציע לתוך חמישים דקות של אנרגיה נטו.
זו לא המוזיקה הכי טובה שתשמעו בחיים. ממש לא. זו לא חוויה אמנותית. זה לא Mind bender. זו חוויה קמאית. זהו התרגום למוזיקה של הטיפול הפסיכולוגי הנקרא Primal scream. באותם ימים שחוט השערה מפריד ביניכם לבין השופט המחוזי, זו המתנה הכי גדולה שאתם יכולים לתת לעצמכם. זהו חוקן לנפש. וזה ראוי לפרס נובל בעיני.
