הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Pop
scissor sisters :: scissor sisters
universal, 2004    [אלבום]
חבורת אנשים מוכשרים למדי יושבת וכותבת שירי פופ יעילים לפי נוסחאות מלפני עשרים שנה. מה יצא לנו מזה? אלבום פופ חמוד, די מדבק, לשימוש קצר-מועד. מדהים הוא לא, גאוני הוא בטח לא. אבל הוא לא רע, לסוגו
מאת: drumpy בתאריך 06/06/06

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
pet shop boys
yes
blur
parklife
madonna
ray of light
beirut
gulag
orkestar
ashlee
simpson

bittersweet
world
madonna
bedtime
stories
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 0    דירוג הגולשים: 7 (6 מדרגים)

This is just a tribute
רוצים גם?
אחד הדברים הטובים שאני יכולה להגיד בוודאות על הילדות שלי, הוא שהיא הייתה מנותקת לחלוטין מההקשרים התרבותיים של התקופה. נולדתי וגדלתי בשנות ה-80', ובכל זאת איכשהוא הצלחתי להימנע ממרבית הרעות החולות של העשור, כמו תסרוקות נפוחות ומחרידות או כריות בכתפיים. כשהתחלתי להתבגר (דהיינו: לפתח חושים לאופנה וטעם במוזיקה ולחזור הביתה מוקדם בבוקר במקום מאוחר בלילה) כבר היינו עמוק בתוך שנות התשעים, וזה חסך ממני הרבה מאוד מבוכות מאוחרות יותר באלבום התמונות
המשפחתי. זה גם איפשר לי לבחור בדיעבד את התכנים התרבותיים שאליהם נחשפתי, מפני שלמען האמת היו כמה דברים מצויינים באייטיז, אבל משום מה כל מה שאנשים זוכרים זה את סמנתה פוקס. וכך התגלגלו הדברים לידי כך שהאייטיז הפך להיות העשור המושמץ ביותר מבחינה תרבותית אצל כל מי שהחשיב עצמו מבין במשהו (עד לאחרונה). בעיניי זה מוזר, אולי אני נוסטלגית, אבל לא נראה לי שהיה כזה נורא באייטיז. אנשים לפחות התלבשו אז, אמנם בטעם רע, אבל זה עדיף בעיניי על הפופ העכשווי שבו אם את בלונדינית בת חמש עשרה עם ציצים שיודעת ללחשש ולהתפשט, סביר להניח שתגיעי ל-MTV יותר מהר מאשר אני אגיע מהבית שלי לאוניברסיטה בבוקר.

ועדיין, לו הייתי ברת מזל, ונניח שהייתי חיה בניו-יורק עם יותר משמץ כישרון וקשרים, והיתה לי להקה, פופ מהאייטיז לא יהיה מקור ההשראה המועדף עליי בבואי לבחור אחד כזה. אחרי מספר לא מבוטל של האזנות, ברור לחלוטין ש-The Scissor Sisters ממש לא מפחדים להישמע אייטיז. מישהו שם בלהקה כנראה כל כך אוהב את העשור הזה, שהוא יצר אלבום בכורה שהוא כל-כולו מחווה לשנות השמונים העליזות.


ואחרי זה מתפלאים שאני הדבר היחידי שזוכרים...



בהאזנה ראשונה, האלבום השאיר אותי עם אותה תחושת בלבול לא קלה: רגע, למה ג'ורג' מייקל מתחבא לי באמצע השיר? מאיפה הגיע האלקטרו הזה לקאבר לפינק פלויד? לא היינו אמורים לקבל עכשיו בלדה מאוד צ'יזית? ומי לעזאזל הסולן פה – זה בחור או בחורה?

הבעיה היותר שולית של האלבום – מבחינתי לפחות – היא גם היתרון הגדול שלו: הוא נורא מדבק. בגלל שהכל נורא קליט, נורא פשוט, נורא פופי, הייתה איזו תקופה קצרצרה שהוא לא יצא לי מהאזניים. שמעתי אותו בקולי-קולות באוטו, כשהייתי צריכה להתעורר; זמזמתי שירים מתוכו כששעמם לי בשיעור; הוא עשה לי מוי כיף לאיזה שבוע-שבועיים. יותר מזה הוא לא עשה, אבל לפעמים לא צריך הרבה יותר מזה. בטח לא מאלבום פופ, והסיזור סיסטרז, למרות ההילה הניו-יורקית המאגניבה שנדבקה אליהם, עושים פופ. ולא סתם פופ, פופ מהאייטיז! ועוד ב-2004!

דווקא בשיר הראשון, “Laura”, הסיזור סיסטרז הצליחו להתעלות מעל עצמם, ולסנתז את הסאונד האייטיזי שלהם לכדי משהו קצת יותר עכשווי וייחודי. למעשה, כששמעתי אותו לראשונה ברדיו, הוא לא נשמע לי כמו שום דבר אחר, ועדיין כמו מיליון דברים בו-זמנית. היום ברור לי שדווקא בגלל שהשיר הזה הוא הכי פחות מחווה מבין כולם, למרות ההשפעות האייטיזיות, הוא גם היחידי כמעט שמצליח להיות גם רלוונטי.


If it looks like eighties and sounds like eighties it's probably...2004



למעשה, הבעיה הגדולה של האלבום היא שמאותו רגע וכמעט עד הסוף, אין שום שיר שלא נשמע כמו מחווה למשהו. “Take Your Mamma” נשמע בדיוק, אבל בדיוק כמו שג'ורג' מייקל נשמע ישר אחרי שהוא פרש מ-Wham!, כשהוא עוד נשמע כמו בנאדם ולא כמו בובת-מין זכרית שגם יודעת בטעות להוציא קולות. גם “Better Luck” (לקראת הסוף) הוא פחות או יותר באותו סגנון, אם כי בצורה קצת פחות בוטה. “Mary”, הלהיט השני, יצא מין אלטון ג'ון לעניים כזה, למרות שהוא בסך הכל שיר חביב. “Tits on the Radio” הוא מין מחווה משונה ל-Frankie Goes to Hollywood. לעומת זאת, “Filthy Gorgeous” הוא ממש אלקטרו, די עכשווי אפילו, כזה שעושים כשרוצים להרקיד אנשים במועדונים. מאיפה הוא נחת לאלבום הזה? האם באלבום מחווה צריך להיות גם רטרו? לא ברור.
“It Can’t Come Quickly Enough” הוא השיר שדוראן-דוראן מעולם לא כתבו, ואולי אני משוחדת, אבל “Lovers in the Back Seat” נורא מזכיר לי את דיוויד בואי מתקופת בלו-ג'יין שלו. על הקאבר ל- “Comfortably Numb” של הפינק פלויד אני בכלל לא רוצה לדבר, ואם שכחתי שיר או שניים, זה בטח בגלל שהם בטח מזכירים את הווילג' פיפל, ואני לא אוהבת את הווילג' פיפל.

יש כאן רק עוד שיר אחד שעובד בכל הרמות: “Return to Oz” שסוגר את האלבום, נשמע כאמור אייטיז אבל מצליח לשחזר משהו מההפתעה של הפתיחה, וגם מצטיין בליריקס כובשים.

בקיצור, הבנתם את הרעיון. חבורת אנשים מוכשרים למדי יושבת וכותבת שירי פופ יעילים לפי נוסחאות מלפני עשרים שנה. אחלה. מי צריך את זה, אתם שואלים? לא יודעת. יש אנשים שמכורים למחוות, לגירסאות כיסוי, לשיחזורים היסטוריים. מה יצא לנו מזה? אלבום פופ חמוד, די מדבק, לשימוש קצר-מועד. מדהים הוא לא, גאוני הוא בטח לא. אבל הוא לא רע, לסוגו, בהנחה שאתם בעניין של פוסט-מודרניזם ושטויות כאלה, ולא נרתעים מכריות בכתפיים, כמובן.


שתף
אלבומים קשורים:

אמנים קשורים:
beck || pink floyd || queen || 

סגנונות נוספים:
Pop/Rock | 

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©