הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: עברית
הלהקה שלא הייתה :: לך עצב, תן קצב!
קקטוס, 2005    [אלבום]
הבעיה, אם תשאלו אותי, היא שהטקסטים נהדרים וכך גם המוזיקה, אבל איכשהו הם לא מצליחים להתחבר לגמרי אחד לשני. לפעמים לחן נוגה ועדין מתחבר דווקא לשיר ציני ומתחכם, ולהיפך. למרות כל זאת, אם אני מסתכל על האלבום כרצף אחד (ואני אכן מסתכל עליו ככה), זה מחליק כמעט בלי להרגיש, ועושה הרגשה נעימה ושמחה בבטן
מאת: מרקוביץ` בתאריך 05/07/06

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
אביתר בנאי
לילה כיום
יאיר
אריק
איינשטיין
ומיקי
גבריאלוב

סע לאט
מרגלית צנעני
דווקא היום
ליאור אלבו
דקה מתחת למים
הזבובים
בזז...
הדג נחש
חומר מקומי
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 0    דירוג הגולשים: 8 (1 מדרגים)

מוזיקה של יומיום
רוצים גם?
בוקר. אתה פותח את דלת המשרד ומגלה ששוב הגעת מוקדם מדי. העיניים עדיין עייפות, אתה נזרק על הכיסא שלך, קצת מרוצה שאף אחד עדיין לא הגיע. החלון שלידך נוטף רוח קרירה, עוד לפני החמסין שבטח יגיע יותר מאוחר, רוח שמדפדפת להנאתה בדפים המפוזרים על השולחן ומזכירה שתהיה עוד עבודה אחר כך. ההמולה והבלגאן של היום במרחק של שעה ממך, ואיזה יופי ששקט פה. אתה שולח יד למערכת שלידך ושם דיסק – לא שקט ולא רועש. גיטרות רכות מחליקות לעברך, מצילות קטנות מצלצלות בעדינות ברקע, וברגע הזה אתה יודע שלא משנה מה, הכל יהיה בסדר.

מוזיקה של יומיום. מושג ערטילאי שכמעט ולא יוצא לנו להשתמש בו, פה בארצנו המיוזעת. איכשהו נראה שאנחנו חיים פה במתח המתמיד שבין ריגוש לרוגע, בין שמחה לעצב, בין שבוע מטורף של עבודה לשבוע של היזרקות בסיני, בין דיווח-על-קסאמים-בשדרות לבין מכבי-אלופת-אירופה. אין אמצע. אין סבלנות. שלושה חברים (יניב גולן, אורי רז וחגי נחתומי), ''הלהקה שלא הייתה'', נכללים דווקא בחלקת האנשים שעובדים קצת אחרת. חבורת נגנים מעולים, עם קצב נהדר וקשת רחבה של צלילים, שמצליחים להישאר רגועים ומסקרנים בו זמנית.

הם יוצרים ביחד כבר לא מעט שנים, וקשה להתעלם מזה כששומעים את האלבום. מכיוון שדויד פרץ (שהפיק אותו) מספר נפלא כהרגלו על תלאותיו של ההרכב בחוברת של הדיסק, לא ארחיב יותר מדי בעניין, אך ארשה לעצמי לתמצת בשורה שלו: ''בהתחשב בעובדה שבמשך תקופת ההקלטות התגוררו יניב חגי ואורי באזורי חיוג שונים (מרמת הגולן דרך ירושלים, הנגב המערבי, ועד הערבה), ואם ניקח בחשבון שבמהלך ההקלטות נולדו להם כמה ילדים, ושעברנו בין חמישה אולפנים שונים וגייסנו לעזרתנו לא פחות מחמישה גיטריסטים שונים, שני כנרים ומפיק אחד שאף פעם אין לו מספיק זמן – הרי שעשינו את התקליט הזה די מהר, לא?''

שבת. שלושה חברים יוצאים לטיול בצפון. הולכים לאט, בלי למהר לשום מקום, נהנים מהנוף שמתעתע בעיניים. אחרי הליכה קצרה ונינוחה עוצרים ליד המים שזורמים בנחל ונותנים להם לפנק קצת את הרגליים. מסביב שקט, אבל החבר'ה דואגים לרעש שנחוץ בשביל השמחה. מדי פעם הם נתקלים בעוד זוג מטיילים, בעוד משפחה, בקבוצה קטנה של תיירים מאנגליה. ''שלום שלום'', ''מאיפה אתם?'', ''כמה זמן לקח לכם להגיע מהצד השני של המסלול?'', ''תהנו חברים''. ממשיכים ללכת, כשמדי פעם השיחה נעצרת, כל אחד זורם עם ההרים מסביב אל המחשבות שלו. הבחור הנמוך מזמזם לעצמו משהו, ופתאום הוא מבין שתקוע לו שיר בראש מתחילת הטיול, כמה צלילים שצובעים את כל היום שלו בעוד שכבה של צבע.

ועכשיו למוזיקה עצמה. אציין שוב את העובדה שכל מי ששותף ביצירת האלבום מנגן פשוט מצוין. שומעים את הניסיון ואת הליטוש בנגינה, את הצליל החי והנושם, ואת המגוון הרחב של הסגנונות. הבסיס הוא אמנם רוק ארצישראלי שכזה, אבל עם גרוב משלו ועם צליל עשיר ומרהיב. חלק מהרצועות נשמעות ג'אזיות (''אפילו החיים''), חלק נשמעות סיקסטיז (''בלי האהבה''), חלק קצת בוסה נובה (''לאורך החוף''). אם אשחק אסוציאציות עם הדיסק, יקפצו לי לראש גם אהוד בנאי, מיקי גבריאלוב, קלפטר, ואפילו הג'ירפות. עם כל ההשפעות, עדיין נשאר פה קו די אחיד לאורך כל האלבום, שהופך אותו לזורם מאוד. הלחנים מקסימים ונדבקים, ומצאתי את עצמי לא מעט פעמים מריץ את השירים אצלי בראש.

כל המחמאות האלה על ההרמוניה נכונות גם לגבי הטקסטים. הרבה רוגע מקרינות המילים, החל מ''במרחקים ריקים צונח שלג שקט אל הים'' שפותח את הדיסק, דרך ''זמן עובר לאט-מהר, צל זוחל וימים עפים'', ועד ''הלילה כמעט ועבר, ובוקר בוקע, ואת...'' שמסיים אותו. מין רוגע שרק מי שמסתכל על המרוץ המטורף של החיים מנקודה קצת אחרת יכול לכתוב.
חלק מהשירים ממש מצליחים לגעת ולרגש:

''ועמדת שם שקופה ויפה ושותקת
הגשם גלש על לחייך
הבטת דרכי ושתקת ודבק בי השקט''


וחלק פשוט יפים, משרטטים תמונות עדינות של נוף ישראלי חמים, או סתם של החיים:

''ערב אדום ושקיעה, עננים כחולים בתנועה
ילד במישור החוף מנסה לעצור את הנוף
מי עוד יזכור את מראה השמיים באותו האור''


הבעיה, אם תשאלו אותי, היא שהטקסטים נהדרים וכך גם המוזיקה, אבל איכשהו הם לא מצליחים להתחבר לגמרי אחד לשני. לפעמים לחן נוגה ועדין מתחבר דווקא לשיר ציני ומתחכם, ולהיפך. למרות כל זאת, אם אני מסתכל על האלבום כרצף אחד (ואני אכן מסתכל עליו ככה), זה מחליק כמעט בלי להרגיש, ועושה הרגשה נעימה ושמחה בבטן.

אחר צהריים. אני יוצא מהבית לריצה היומית, להזכיר לשרירים שהם עדיין פועלים. אחרי כמה דקות אני מתחיל להיכנס לקצב, מתנתק מהעולם, מתחבר לקצב הנשימות שלי, ומתאם את הצעדים הקופצניים עם השירים שמתנגנים לי בראש. עוד כמה מטרים ואני כבר מחוץ לעיר, רץ על הגבעות השקטות אבל קשוחות. האור מתחיל לגווע והשמיים מתחילים להיצבע אדום, ואני יודע שעוד מעט הלילה נופל וצריך לחזור. בנשימות כבדות אני מטפס לאזור גבוה במיוחד, וכל האזור מתחיל להיפרש מולי. השמש צוללת לאיטה, השרירים פועמים, והמוח עדיין מתעקש עם אותו שיר קופצני שגורם לך להמשיך.

מוזיקה של יומיום. התחלתי בזה ואסביר שוב. מוזיקה שעוטפת אותך בצלילים שמתאימים למה שבאמת מסביב. מילים שמתארות את הסיטואציות שמישהו סיפר לך עליהן אתמול, או את מה שתרגיש מחר. מוזיקה שמושפעת מכל מה שגדלת עליו. מילים שנותנות כבוד לשפה וגם למה שהן מתארות. מוזיקה שהיא קצת שפיות בארץ שאוהבת להיות פסיכית. מילים שלא יכלו להיכתב בשום מקום אחר.

אז קדימה - ''לך עצב, תן קצב!''
שתף
אלבומים קשורים:

אמנים קשורים:
דויד פרץ || 

סגנונות נוספים:
ארצישראלי | אחר | רוק עברי | 

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©