הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
death cab for cutie :: we have the facts and we're voting yes
barsuk, 2000    [אלבום]
כשאני שומע את הדיסק השני של Death Cab, אני מרגיש שזהו פסקול הנכתב במיוחד כדי ללוות את החיים שלי. גיבארד יודע כל כך יפה לכתוב את הניואנסים הקטנים של החיים, ההתבוננות המעמיקה בפרטים הקטנים שמשפיעים על הרכבה של התמונה הגדולה. אבל הוא לא מרכיב את התמונה בעצמו אלא נותן למאזין להשלים לבד את הפרטים החסרים ובכך יוצר מצב בו כל אחד יכול לפרש את השיר אחרת
מאת: Mr.Brownstone בתאריך 10/07/06

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
r.e.m
singles
collected
eels
electro shock
blues show
manic street
preachers

journal for
plague lovers
nick drake
five leaves
left
gong
magick
brother
matt elliott
the mess we
made
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 0    דירוג הגולשים: 7 (1 מדרגים)

רשפיה רשפי אש
רוצים גם?
מסתובב במיטה ומציץ אל השעון. שוב אני לא נרדם, כמו בכל הלילות האחרונים. יוצא מהמיטה בזהירות כדי לא להעיר אותה. ''אני לא אוהבת שאתה בלעדי בלילה, תעיר אותי גם'' היא אמרה לי אתמול. אבל אני בכל זאת נזהר שלא להעיר אותה - מה היא אשמה בנדודי השינה שלי?
הולך למחשב, מנמיך את הרמקולים ושם את ''We have the fact and we're voting yes'' של Death Cab for Cutie – הדיסק שממלא את החיים שלי בזמן האחרון. אולי הוא יעזור לי להגיע לקצת שלווה.

''מונית מוות לחמודה'' (או ''לחמודי'' כמו שגיאחה מעדיף לקרוא להם מהסיבות שלו) הם בעצם הלהקה של בן גיבארד וכריס וואלה. גיבארד אחראי על השירה, המילים ורוב הלחנים, וואלה אחראי על ההפקה, ושניהם מנגנים בגיטרות. בדיסק הזה, השני במספר של הלהקה, הדבר מודגש עוד יותר - באותה תקופה מתופף הלהקה ניית'ן גוד עזב אותה לאחר שהקליט שני שירים בלבד. מחוסר ברירה גיבארד לקח על עצמו גם את תפקיד המתופף ובמפתיע עשה עבודה מעולה. אולי דווקא משום שהתיפוף אינו מקצועי, גיבארד נותן לו עוצמה מיוחדת וגורם לו להישמע יוצא דופן ושונה. עוד הוכחה לכישרונו הבלתי נגמר. והמילים. הו המילים. כשאני שומע את הדיסק השני של Death Cab, אני מרגיש שזהו פסקול הנכתב במיוחד כדי ללוות את החיים שלי. גיבארד יודע כל כך יפה לכתוב את הניואנסים הקטנים של החיים, ההתבוננות המעמיקה בפרטים הקטנים שמשפיעים על הרכבה של התמונה הגדולה. אבל הוא לא מרכיב את התמונה בעצמו אלא נותן למאזין להשלים לבד את הפרטים החסרים ובכך יוצר מצב בו כל אחד יכול לפרש את השיר אחרת. לשם כך הוא משתמש במטאפורות כמעט בכל משפט ומשפט.

ניקח את השיר הראשון כדוגמא, אולי השיר האהוב עלי ביותר של דת' קאב (''Title track''). גיבארד מכניס אותנו אל סיטואציה של מפגש מקרי בין שניים, כנראה במסיבה, התרשמות והתאהבות ממבט ראשון -
''I must admit I was charmed by your advances
Your advantage left me helplessly into you''

הוא מתאר את ההתאהבות כמשהו שאי אפשר לשלוט בו. התשוקה והמשיכה חזקים יותר מהרצון וההיגיון, כמו פרפר לאש -
''I tried my best to keep my distance from your dress
But call-response overturns conviction every time''

האווירה מקסימה, הם חולקים סיגריה ואדי האלכוהול מקשים על שמירת הכללים. כל דבר נראה כסקסי -
''And I could taste your lipstick on the filter''
ואז בסופו של השיר, מגיע הרמז המטרים. ואנחנו, וגם הוא, יודעים כי ההתאהבות הזו סופה יהיה רע -
''I rushed this
We moved too fast, and tripped into the guestroom''

הוא מודה בפנינו - התקדמנו מהר מדי ומעדנו בדרכנו אל חדר האורחים. התממשות התשוקה מצד אחד וסממן לכישלון עתידי מצד שני.


Hello, my name is



אבל האלבום הזה הוא יותר מאסופת שירים. הוא סיפור המלווה את הגיבור מההתאהבות העיוורת הבלתי-נמנעת בעלת תמרורי האזהרה (כפי שראינו) עד לסוף הבלתי נמנע. גם בחיים, נקודת השבר לא מתגלה מהר, וגם במערכת היחסים שלנו גיבארד מגלה את האמת הנוראה מאוחר מדי, לאחר שהוא כבר מאוהב לחלוטין. כי לבחורה המדהימה שלנו יש מישהו אחר, ובשבילה זוהי לא מערכת רצינית אלא סתם פורקן קליל. בהרבה מרירות שהופכת את האהבה שהייתה לשנאה יוקדת, מטיח בה גיבארד את האשמותיו לאחר שנודעה האמת:

''This won't be the last you'll hear from me... it's just the start.
I hope that he keeps you up for weeks like you did to me.
I will hold a candle up to you to singe your skin.
Brace yourself... I'm bent with bitterness.''

(''For what reason'')

גיבארד בורח מהכאב, לוקח את האוטו ונוהג ללא הפסקה בכיוון לא מוגדר. המרחבים הגדולים של אמריקה והזמן שעובר מאפשרים לפצעים שלו להגליד מעט. ואז, כשנדמה היה כי הוא מוצא את מקומו, הוא מקבל ממנה מכתב. הזמנה לחתונה.

אין ספק, ''Company calls epilogue'' הוא אחד השירים העצובים ביותר שגיבארד כתב בחייו, ואחד היפים ביותר. כן, הוא הגיע למסיבת החתונה. הוא מנצל את הבר החופשי להטביע את יגונו באלכוהול ומסתכל בילדים המשחקים סביבו. כשהוא רואה את הילד רודף אחרי הילדה מתוך משחק (''אני אתפוס אותך הפעם!'') - זאת המטאפורה המושלמת מבחינתו למערכת היחסים בינו לבין הכלה: משחק תופסת אין סופי. ''מה הייתה התגובה הראשונית שלך כשהתרסקת דרך דלת הכניסה? אני צרחתי, השתכרתי, איבדתי כל כיוון''. האם יש דרך טובה יותר לתאר לב שבור? והוא ממשיך: ''את היית האחת, אבל אני לא יכול לירוק את זה החוצה כאשר התאריך כבר נקבע''. תרתי משמע: אני לא יכול להודות בפנייך שאני אוהב אותך, ואני גם לא יכול להוציא אותך ממוחי. השירה הישירה והמרגשת של גיבארד פוגעת ישירות בבטן ללא שימוש בטריקים שמאלציים והגיטרה העדינה של וואלה נותנות לשיר מבנה מלנכולי עדין המכוסה בדוק של לחות וטיפות קטנות של גשם.


Lego cab for cutie



גיבארד מוליך אותנו בדרך החתחתים ומספר לנו על אשליות החיים והצורך להתפכח מהן: האשליה המזויפת שנותנים המרחבים האדירים של ארה''ב, גורמים לך לחשוב שאם רק תעבור למקום אחר הכל יסתדר. האשליה שהאנשים המכנים אותך חבר באמת דואגים לך (''You'll discover that casual friends kept notes in their pockets to remember your name''). אשליית הרצון להיות מפורסם ו-Cool (החלום להיות לו ריד המתואר בשיר ''No joy in Mudville''). אשליית האהבה והפיכחון ממנה המתוארת לכל אורך האלבום. שיר רודף שיר ומודה בפנינו שהחיים שלנו הם עלובים, פאתטיים, תבוסתניים, קטנוניים, סיזיפיים. כל זה בא לידי סיכום במשפט מתוך השיר האחרון באלבום: ''But I thought that this meant something more than broken hearts and new addictions''. האם החיים שלנו הם באמת רק אוסף של אשליות, אכזבות והתמכרויות?

גיבארד מודה בעצמו: ''הייתי רוצה לכתוב יותר שירי Flaming lips מאשר שירי Elliott Smith, אבל ככה זה יוצא לי. אולי בגלל שאני כותב על דברים אמיתיים, אפילו אם הם לא אישיים שלי - הם אישיים של אנשים שאני מכיר, מצבים שבהם הייתי או אחרים היו. אני כותב על החיים כפי שאני מכיר אותם''. וזאת הגדולה האמיתית של גיבארד. הוא נראה כמו חנון, בעל מבנה גוף גוצי ומשקפיים עבות מסגרת - הוא ממש לא נראה כמו כוכב רוק טיפוסי. גם שאר חברי הלהקה נראים כאילו הם הכירו באחד מהמשרדים בבניין Microsoft בסיאטל. אבל אולי דווקא בגלל זה, החיבור שלהם אל הקהל הוא מיידי. המאזינים יודעים שאנשים אמיתיים, לא כאלה שירדו מכוכב אחר, כותבים להם על החיים שלהם. כי כאלה הם גם החיים שלנו - רגעים קטנים של אושר, בורות קטנים של עצב, שביניהם ישימון גדול של כלום. תודה לאל שיש מוזיקה טובה בשביל למלא את הרגעים האלה.

הדיסק מסתיים בחריקה ארוכה ואני קם מן המחשב וחוזר לחדר השינה. למרות שאני משתדל להיכנס למיטה בשקט, היא מרגישה שחזרתי ומחבקת אותי מתוך שינה. אני מחבק אותה בחזרה ומרגיש משהו בלב. אהבה זה דבר טוב, נכון?


שתף
אלבומים קשורים:
the shins :: chutes too narrow |||

אמנים קשורים:
built to spill || guided by voices || sunny day real estate || the shins || 

סגנונות נוספים:
Indie Pop | Pop/Rock | 

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©