הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
the the :: dusk
sony, 1993    [אלבום]
דמות האדם-מפלצת האדמומית המעטרת את העטיפה, בעודה מרחפת בעת השקיעה מעל מה שנראה כעיר, היא בעיני ייצוג דמותו של ג'ונסון כפי שהיא מצטיירת ב-Dusk. זוהי יצירת מופת, שמתכתבת עם יצירות גדולות מן העבר ומחברת אותן אל תחילת שנות ה-90'. האם יגיע היום ויהיה משורר-רוק של כרך שנות ה-2000?
מאת: Garfield בתאריך 11/08/06

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
calexico
feast of wire
pearls before
swine

balaklava
of montreal
coquelicot
asleep in the
poppies
dream theater
when dream
and day unite
derek
sherinian

black utopia
lee hazelwood
requiem for
an almost
lady
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 0    דירוג הגולשים: 9.7 (3 מדרגים)

a twilight singer   מתוך פרוייקט שורשים
רוצים גם?
שאלה שמטרידה אותי לא פעם באמנות היא כוונת המשורר – האם יוצר יודע את כל מה שהחוקרים והמבקרים שבודקים את ציציות יצירתו חושבים שהוא יודע? האם הוא תכנן את היצירה כך שהיא תפוענח כפי שהיא מפוענחת? שאלה זו עולה בחוזקה באלבום זה - האם היצירה הזו, הצוללת למעמקי האפיסטמולוגיה של יוצרה כאדם, נוצרה בכוונה תחילה כפי שאני עומד להציג אותה, או שהכל מקרי ותלוי בניתוח ובהבנה האישיים שלי? בסופו של דבר, זה לא באמת משמעותי, מה שמשמעותי הוא מה שאני (או כל אחד אחר) יקבל מן היצירה הזו, ומה שאני, לפחות, מקבל הוא כדלקמן:

מאט ג'ונסון, שהוא למעשה The The, פותח את האלבום בסימפול ציני של קהל מריע שצוחק צחוק ספק-מרושע ובחיקוי מריר-כואב של מטיף בכנסיה. לאט לאט הרצועה הפותחת, שהיא אולי היחידה שאינה ''להיטית'' באלבום מאוד פופולרי, כמעט אייקון ניינטיז, הופכת לשיר – מקריאות מעורפלות מלוות בדפיקות א-טונאליות על הגיטרה, למהלך אקורדים מנוגן להפליא בליווי שירת גוספל מרשימה טכנית ומעוררת רגשית. תוך כדי התהליך הזה, נשאלת השאלה לה ג'ונסון מחפש תשובה במשך 40 ומשהו הדקות של האלבום. השאלה נשאלת בחצי מלודיה, באופן ישיר וכנה, בסולם יורד: ''האם האל מסוגל להיות כה אכזרי?''. נראה שזו כל השאלה, אך אז מגיע ההמשך שלה בלחישה מתפתלת: ''...כשהוא נותן לנו תשוקות שלעולם לא יתגשמו''. רגע זה מקפל בתוכו את מהותה של היצירה, המיקרו של המקרו – האלבום כולו הוא שאלה נמשכת, מתפתלת, תהיה אמורפית לגבי אופיו וטבעו של האדם, לגבי יכולתו להגיע לאושר האמיתי ומהו אותו אושר אמיתי... מנקודת מוצא מאוד אישית ומיוסרת, מגיע ג'ונסון לתהיות פילוסופיות, פסיכולוגיות ותיאולוגיות שהתרבות הפופולארית לעתים נדירות משכילה לעסוק בהן, ובאופן כה מבריק בוודאי שכמעט ולעולם לא.

דמות האדם-מפלצת האדמומית המעטרת את העטיפה, בעודה מרחפת בעת השקיעה (Dusk...) מעל מה שנראה כעיר, היא בעיני ייצוג דמותו של ג'ונסון כפי שהיא מצטיירת ב-Dusk. דמות זו מהווה מנוף להמשך התהיה, ההתמודדות והמחשבה. האפלה המשתררת בחוץ ומעוררת את זו שמבפנים, את האפלים שביצרים, היא אחת מהתמות המרכזיות באלבום - ג'ונסון בוודאי קרא טוב-טוב את ''תמונתו של דוריאן גריי'' כהשראה לעיר הבריטית מלאת היצרים הרעים, בתוכה מתנדנד האדם הספק-סובל ספק-מתענג מהנאותיה האסורות, ובוודאי ובוודאי שהוא התעמק בשירתו של בודלייר.


מגיע לתהיות פילוסופיות, פסיכולוגיות ותיאולוגיות. ג'ונסון



כשהשקיעה מגיעה, היצרים הרעים עולים וההתמודדות מגיעה לשיאה, וכל אחד משירי האלבום הוא התבוננות, מזווית שונה, על התמודדות זו, למשל: ב-''Helpline Operator'' הFאנקי-מלנכולי, ג'ונסון בורח לעמדת המייעץ על מנת להתחמק מצרותיו שלו ומגיע למסקנות פסימיות למדי לגבי תפקידה של האהבה: ''Everybody's looking for true love / To help them feel what they cannot ''feel. או ב-''Bluer than Midnight'', כאשר ג'ונסון מתחנן לאישה איתה הוא מבלה את הלילה שתציל אותו מעצמו, אך גם אז: ''…the Ghosts that haunt me won't leave my mind''. כל הפעילויות שהוא יכול לעסוק בהן הן לא יותר מהסחת דעת, כי בסופו של דבר נשאר הפרט עם המחשבות, הרגשות, המכאובים והנוירוזות.

עוד דבר מדהים באלבום זה הוא כיצד, למרות היותו יצירת קונספט ללא צל של ספק, שיריו מצליחים לעמוד כיצירות פופולריות בפני עצמן – גם מנגנון השעתוק הטכני המתקרא גלגל''צ לא יצליח להפחית מיופיה הגרנדיוזי של הרצועה השניה באלבום, ''Love is Stronger Than Death'', במיוחד כשהיא בקונטקסט של אלבום זה – היא מספקת לנו מבחינה תמלילית אופטימיות מזהירה כקונטרסט לעצבות המלודית שבה וכך מכינה אותנו לקראת האמביוולנטיות הרבה שעתידה לבוא לכל אורך האלבום. הבחירה דווקא בשיר זה כשני, ובעצם כפותח האלבום, מעניינת – במבנה אלבום קלאסי (ובנאלי) הוא היה הרצועה הסוגרת, כמסקנה לגבי כוחה של האהבה להתגבר על כל הקשיים שג'ונסון מציג בעינינו במשך האלבום, אך הצבתה כשיר (נטו, הרצועה הראשונה היא מעין אקספוזיציה) הראשון של האלבום מעמידה בספק אופטימיות זו והיא אולי מסמלת לנו שג'ונסון רוצה להאמין בכל המסרים הללו, אבל בעצם, הוא לא בטוח כלל.

מסר האהבה הזה מעורער עוד יותר על ידי הרצועה הבאה, ''Dogs of Lust'', שגם מנגנון התודעה הכוזבת המתקרא MTV לא יצליח לטשטש את החושניות המרהיבה שיש בשיר אידי (מלשון ''איד'') זה, חושניות המועברת לנו חזק מאוד גם בעזרת המפוחית הנפלאה של ג'וני מאר. אם ג'ונסון לא היה נוקט בגישה מודרניסטית, רצועה זו הייתה למעשה הראשונה שמופיעה מיד לאחר הפתיחה. כאן מתבהרת התמונה לגבי כך שג'ונסון הוא אדם הנקרע בין מה שהוא רוצה להאמין בו ולחיות לפיו, לבין תשוקותיו האפלות והחייתיות ביותר.

השילוב הזה בין יצירה עמוקה ומורכבת לבין אלבום להיטי ומענג נוצר, עם כל הכבוד לג'ונסון וללחניו ומילותיו הבאמת מופתיים, הרבה מאוד בזכות העיבודים, ההפקה והנגינה בו: הסאונד בהיר ולא מתחכם, המילים נשמעות בצורה ברורה כראוי למילים שכאלו ולאלבום שכזה, העיבודים אינם נופלים למלכודת השמאלציות המאוד אפשרית אלא נשארים באיזור הFאנק האמביינטי עם כלי נשיפה במקומות ההולמים ותפקידי קלידים יעילים וג'וני מאר שמנפק תפקידי גיטרה מושלמים אחד אחרי השני.

בביקורת זו אולי עומדת לי לרועץ העובדה שזהו האלבום היחידי של The The ושל ג'ונסון ששמעתי בימי חיי, אך אני מרגיש שהוא יצירה כה חזקה בפני עצמה, שבאופן נדיר כלל אין צורך במהלך העיסוק בו לתהות לגבי שאר גוף יצירתו של האמן. זוהי יצירת מופת, שמתכתבת עם יצירות גדולות מן העבר ומחברת אותן אל תחילת שנות ה-90'. האם יגיע היום ויהיה משורר-רוק של כרך שנות ה-2000? שלא לדבר על אחד כזה בארצנו, המשוועת שיופיה ומורכבותה יועברו בצורה ראויה לשירים שירכיבו יצירה-מוזיקלית המסוגלת להיכלל בתרבות הפופולרית?

נראה שמבחינה תרבותית, הכרך הלונדוני מרוחק מזה הירושלמי אף יותר מהמרחק הגיאוגרפי בין שתי ערי הבירה, אך הפרט נשאר אותו יצור מבולבל, זקוק ל- ונרתע מחום ואהבה בעת ובעונה אחת. מאט ג'ונסון מצא אחלה תרפיה, כזו שמסוגלת גם לגעת באחרים וללמד אותם דבר או שלושה על עצמם. מעניין אם זה עזר לו. הוא בחר לסיים את האלבום בקליימקס של השיר ''Lonely Plant'' ועם המילים ''The world's too big and life's too short to be alone''. אני אישית מסכים איתו.

תודה למוטי שהכיר לי את האלבום ולאריה.
שתף
אלבומים קשורים:
the the :: infected ||| the the :: burning blue soul |||

אמנים קשורים:

סגנונות נוספים:
Post Grunge | 

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©