 רוצים גם? |
|
 |
אני באמת לא יודע למה, אבל לעוזי חיטמן אין מוניטין טוב בקרב מוזיקאים ואנשים ששומעים מוסיקה איכותית. אולי זה בגלל הקריירה הענפה שלו בתחום המוזיקה לילדים, אולי משום העיסוק הרב שלו במוזיקה מזרחית. מה שברור הוא, שהמוניטין הזה שגוי מהיסוד.
הכל התחיל מכך שהתחלתי לעבוד בחנות דיסקים. הדבר כמובן הוביל לכך שהכרתי בשם את כל מה שהיה בנמצא. אחד הדיסקים שנתקלתי בהם היה הדיסק הזה: עוזי חיטמן שר מירון ח. איזקסון. אותו איזקסון הגיע לתודעה בעיקר כאשר
אלי מגן ביצע את לחנה של ורד קלפטר לשירו ''לזכור'', באלבום שבו השתתפו
אביתר בנאי,
יוני רכטר, אלון אולארצ'יק, אריק סיני,
אפרת בן צור, יסמין אבן ואחרים. לכל הדעות כבוד גדול מאוד. לאחר מכן, נתקלתי גם באלבום הזה של עוזי חיטמן, אשר אמנם יצא שלוש שנים לפני האלבום של ורד קלפטר, אך הוא הרבה פחות מוכר ממנו.
ברגע שאתה נתקל במשהו אמנותי פעם ועוד פעם, הוא נכנס אלייך לתודעה. כך היה עם מירון ח. איזקסון, ולכן היה לי ברור שמדובר באלבום מרתק שאני חייב להאזין לו, בראש ובראשונה משום שמדובר בפרוייקט שעל פניו איננו אופייני לאמן כמו עוזי חיטמן.
אני אתחיל דווקא מהסוף. הרומן שלי עם הדיסק הזה דווקא התחיל עם רצועה מספר 7, השיר ''שם איש''. זה השיר שניפץ לי חד משמעית כל מיתוס שהיה לי על עוזי חיטמן עד אותו הרגע. מדובר ברוק מתקדם במיטבו. מרימים גבה? גם אני הרמתי, ואני זוכר שהקשבתי לרצועה הזו 20 פעמים ברצף כדי לנסות ולהבין את מה שאני שומע.
אז זה התחיל בלהבין שיש רצועה אחת של פרוגרסיב כבד באלבום, ופתאום נגלה לפניי שלמעשה בכל קטע כמעט ישנן נגיעות מאוד חזקות של רוק מתקדם. זו לא סתם חוסר סימטריה, אלא פשוט מורכבות. וזו רק בשמיעה שטחית של האלבום. בשמיעות יותר עמוקות, נגלים לאוזניי המאזין העיבודים המרתקים של עוזי חיטמן ויאיר סתוי. המון תחכום ומורכבות, בקולות, בתזמור, בקונספט של כל שיר.
תגיד, אם אתה לא מחזיק את הראש שלך - הוא נופל?
ובסוף בסוף, הלחנים. לא מגיע להם להיות אחרונים, אבל אני גיליתי אותם אחרונים. שוב אותה מורכבות שמושפעת מאוד ממוזיקה קלאסית (כמו בשיר ''שני מקומות'' לדוגמא). אני לפחות, עם כל הכבוד שהיה לי לעוזי חיטמן ממילא (כי בשביל להיות מוזיקאי מרתק, אתה לא חייב לעשות מוזיקה מורכבת, כמובן), לא ידעתי שהוא מסוגל ליצירה שכזו. מי היה מאמין שעוזי חיטמן יודע ליצור מוזיקה כל כך מרתקת מן הבחינה הזו?
בהפקה הזו משתתפות שני דמויות מרכזיות: אורי מיילס (אקורדיון, חמת חלילים וחליל אירי), ואבי סינגולדה (גיטרות ומנדולינה). דווקא את תרומתו של אורי מיילס אין צורך להציג, שכן היא מדברת בעד עצמה. באשר לאבי סינגולדה, המושמץ בפי רבים - הנגינה שלו באלבום זה היא נפלאה. המורכבות מוציאה ממנו מוזיקליות, תחכום ורגישות שלא ניתן בעיניי לשמוע בהקלטות אחרות שלו, אפילו לא ב''חתור שחור'' של
זאב טנא. יאיר סתוי אחראי על נגינת הקלידים ועל תכנות התופים המעניין שיש כאן.
אחד החסרונות, שלי לפחות, כמוזיקאי, הוא שאת המילים אני מבין בסוף. מירון ח. איזקסון הוא משורר מאוד שונה. ישנם משוררים שכותבים על עצב, על פילוסופיה, על אירועים חשובים. הקו המנחה שאני לפחות מוצא ביצירתו של איזקסון הוא הרהור. שיר כמו ''קו עקום'', בו המילים הן, בין היתר: ''נצחונם של קוים עקומים הוא חוט הלומד תפירה/ או עור שתמיד מתחיל כל צבע שבו התכסה/ פגישתם של קוים עקומים הם רגליי בגרבי ילדיי/ מעודדות עצמן לפראות זהירה''. המון הרהור. לא עצב, לא אהבה. ריאליזם מהורהר. זה אולי הסוד של מירון ח. איזקסון, שהופך אותו למשורר כל כך מעניין בעיני אמנים בסדר גודל שכזה.
הדבר החשוב לי ביותר בביקורות שאני מנסה לכתוב, הוא לגרום לקורא לשנות את דעתו לחלוטין על מה שהוא חשב על האמן קודם. לכן, הדבר שאני אבקש להזכיר שנית בביקורת הזו הוא הדבר החשוב ביותר מבחינתי. זה אלבום פרוגרסיב ולא יעזור בית דין. ולאחר שמתוודעים לאלבום זה, ומתחילים לחקור את יצירתו של עוזי חיטמן יותר לעומק, מגלים שזו לא יציאה מקרית. רובד זה הוא חלק ממנה שאיכשהו לא נגלה אף פעם לאוזניי אנשים.
