הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
grandaddy :: just like the fambly cat
v2, 2006    [אלבום]
הקשבתי לאלבום בפעם הראשונה כמו שמקשיבים לחבר שמתקשר אלייך באמצע הלילה ואומר ''אחי, רד לסיגריה, אני רוצה לדבר''. הוא דיבר ואני הקשבתי, ולשמחתי הוא לא חסך ממני אף פרט. כי כמו שחשוב לו לפרוק דברים מהלב, חשוב לו גם שאני אהיה שם ואקשיב. כי גרנדדי הם חברים אמיתיים ואלבום כמו fambly cat הוא מתנה שכל מעריץ ישמח לקבל מהלהקה האהובה עליו
מאת: goraly בתאריך 18/08/06

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
rafter
music for
total
chickens
mogwai
government
commissions
the clientele
suburban
light
pulp
his n' hers
the velvet
teen

great beast
february and
comasynthesis
rage against
the machine

evil empire
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 0    דירוג הגולשים: 8 (1 מדרגים)

הדרן
רוצים גם?
אני ו-Granddaddy חברים. כבר עברו חמש שנים מאז שהכרנו לראשונה אצל ''דני-דיסק'', חנות הדיסקים השכונתית. אני זוכר את ''The crystal lake'' מתנגן ברקע, ואיך נגשתי לדני בהתלהבות ושאלתי מי הלהקה שברקע. לא הרבה אחרי גם קניתי את הדיסק. לא ידעתי למה אני נכנס, אני רק זוכר שזה היה שונה מאוד מכל ה-Yes וה-Genesis ששמעתי באותה תקופה. זה היה רענן, חדשני ובעיקר רלוונטי לחיי. פתאום גם התחבר לי השיר המוזר הזה שהתנגן כל הזמן ב''הקצה'' עם ה-''are you giving in 2000 man'' הרפיטטיבי.

רק בשלב מאוחר יותר הבנתי כמה The software slump הצליח וזכה להערכה של כל כך הרבה אנשים. בשבילי האלבום תמיד ישמע אינטימי ואישי כאילו גיליתי אותו בעצמי. כש-Sumday יצא שנתיים אחר כך הוא זכה לכבוד ששמור למעטים, כשקניתי אותו ביום שיצא ומבלי להקשיב לו לפני. משהבנתי שלא הכזיב את האמון שנתתי בו, ידעתי שמצאתי להקה שהיא לא סתם טובה, היא גם חבר. השיר ''The warming sun'' עד היום משאיר אותי עם עיניים לחות. פשוט לא האמנתי שאפשר להתעלות אחרי האלבום הקודם והמופתי והם הצליחו. יחד עם הגילוי של החומרים הישנים שלהם, גיליתי להקה שמדברת בשפה שלי, גם אינטלקטואלית, אבל בעיקר רגשית.

לכן לקחתי קשה את הבשורה על הפירוק. לפני שנה הם הוציאו את ה-EP האחרון שלהם. EP קליל ומהנה שליוותה אותו ההצהרה שזהו. אלבום אחרון וסוגרים ת'בסטה. הודעה קצת מוזרה, חשבתי לעצמי. למה להתפרק? נמאס להם להופיע? נמאס להם אחד מהשני? אם כך, איך זה שהם נכנסים להקליט עוד אלבום? ואולי מדובר ביובש יצירתי? לא הגיוני, EP ואלבום בשנה אחת, מצביעים דווקא על עודף יצירתיות. כל השאלות הללו הפכו את הציפייה לאלבום החדש למעט מרירה, שכן, נכון, מדובר באלבום חדש. של גרנדדי. אבל הוא גם האחרון. לא יהיה יותר.



האלבום Just like the fambly cat יצא במאי לפני חודשיים ולי ולגרנדדי היו issues לפתור. הקשבתי לאלבום בפעם הראשונה כמו שמקשיבים לחבר שמתקשר אלייך באמצע הלילה ואומר ''אחי, רד לסיגריה, אני רוצה לדבר''. הוא דיבר ואני הקשבתי, ולשמחתי הוא לא חסך ממני אף פרט. כי כמו שחשוב לו לפרוק דברים מהלב, חשוב לו גם שאני אהיה שם ואקשיב. כי גרנדדי הם חברים אמיתיים ואלבום כמו fambly cat הוא מתנה שכל מעריץ ישמח לקבל מהלהקה האהובה עליו. מין תזכורת קטנה שלהם אכפת ממני לא פחות. לאט לאט הבנתי הכל, וכיום אני מקבל את הפירוק בהבנה. את מה שנגלה לי אני אנסה להעביר לכם.

גרנדדי הם לא להקה צעירה. הם קיימים כבר 14 שנה והוציאו ארבעה אלבומים מלאים לא כולל EP's ואוספים. לאורך כל הדרך הם פעלו בשולי הסצנה האלטרנטיבית של ארצות הברית ועשו מה שבראש שלהם. שירים אקוסטיים עם טאצ' אלקטרוני, מילים שנונות שמספרות סיפורים קטנים, בדרך כלל על אנשים קטנים. לפעמים על אנדרואידים. המראה שלהם היה אנטי-תזה למראה של כוכבי רוק וקל יותר לזהות אותם כחבורה של חוואים מזוקנים, מה שהם אכן היו. כל הסממנים מצביעים שוליים, אך לפעמים כשיש משהו שהוא כל כך טוב קשה לשמור אותו בסוד ובניגוד לכל הסיכויים הם הצליחו.

עד כאן אין שום הפתעה. הצלחה, ובייחוד כשהיא לא צפויה, נחשבת לאחד הגורמים העיקריים לפירוק להקות. אבל ההצלחה לא עלתה להם לראש. להפך. מה שמאפיין את ההחלטה לפרק, זו הצניעות שבה. גרנדדי, ובעיקר ג'ייסון ליטל הזמר (כותב, מלחין, גאון, ומנהיג בלתי מעורער), לא יכולה לעמוד יותר בציפיות ובלחצים שהמותג שהיא הלהקה מייצר. הצלחה יכולה להיות מתוקה אך גם הרסנית. היצירה שנקראת Software slump התקבלה ביראת כבוד ואהבה כה גדולה שהיא נחשבת עד היום לקלאסיקה ובצדק. אבל ללהקה יש עוד דברים להגיד, ולנצח הציפיות לאלבום דומה לא יתנו לה סיכוי לתפקד באופן נורמלי. זה בדיוק מה שקרה עם Sumday והקרירות הביקורתית שקיבל. רק בגלל שאינו, כמה מפתיע, Software. (דרך אגב - שמו המקורי של האלבום היה The final push to the sum עם סימני מחיקה ולידו Sumday, כנראה כבר אז הם הרגישו את הקץ אך דחו אותו).

ג'ייסון ראה שככה אי אפשר לעבוד, החליט שהיצירה חשובה לו יותר מההצלחה, ופירק את החבילה. החדשות הטובות הן שהוא לא הצהיר שהוא עוזב את עולם המוזיקה. ככל הנראה, ימשיך ליצור במסגרות אחרות, אבל השם גרנדדי לא יהיה. אם כך מה חשוב השם? תשאלו את כל מי שהלך לראות הקיץ את גאנז אנד רוזס, רק בשביל לגלות את אקסל מזיע לבדו. השם עושה הכל. ומעבר לשם, זו גם תקופה. תקופה שליטל אמנם מביט עליה בראייה לאחור אבל הוא לא מתחרט על כלום.

האלבום כולו הוא מעין סגירת מעגל. הם לקחו מכל המאפיינים הליריים והמוזיקלים של הקריירה שלהם ורקחו יצירה שמתכתבת היטב עם העבר של הלהקה. ממש כמו בשיר ''Summer… its gone'' הנוגה שמהווה תשובה מפורשת לשיר ''Summer here kids'' העצבני מאלבום הבכורה שלהם. אותו קיץ שהוא כל כך לא נהנה בו בהתחלה נגמר ועכשיו קצת עצוב לו כי בכל זאת לא ברור מה יהיה הלאה. בטח הרגשתם את זה בסיומו של איזה חופש גדול. אבל למרות התוגה ובניגוד למה שאפשר אולי לחשוב, זהו לא אלבום עצוב. ההתחלה אמנם קודרת ואפילו קצת מפחידה עם הילדה, הפסנתר והרעשים. אבל אז הכל נקטע, הילדה מצחקקת ו-''Jeez louize'' המקפיץ נכנס בתרועה. כאילו הם רוצים לומר לנו, תשאירו את הציפיות בבית ותקשיבו לנו באמת.


היר, קיטי, קיטי, קיטי...



וכך נע לו האלבום בין עצבות לאופטימיות. ליטל הולך לאיבוד ב- ''Where I'm anymore'' ומוצא את עצמו מחוזק יותר ב-''Rear view mirror'' ו- ''Elevate myself''. הקטע האינסטרומנטלי ''Skateboarding saves me twice'' אופטימי לחלוטין, לעומת ''Guide down denied'' העצוב באמת. בהתחלה רציתי לצטט מהשירים, אבל אין צורך. פשוט תקראו אותם במלואם, הם מנוסחים בצורה ברורה ועניינית.

אם להיות באמת כן מבחינה ביקורתית, האלבום פחות טוב משני קודמיו, המושלמים בעיני. זה לא אומר שהוא לא אלבום חובה לכל מי שאי פעם נשבה מטקסט, לחן או אפילו קליפ של גרנדדי. ''Rearview mirror'' הוא שיר מושלם שאני משתדל לשנן לעצמי כמנטרה לחיים ושירים נוספים פשוט גדלו עלי בשמיעות מאוחרות, אבל זה לא אלבום שמנסה לקנות את האהבה שלנו. זה אלבום שהאהבה שלנו פשוט צריכה צריכה לקנות.

לסיום אני רוצה להתייחס לשמו המוזר של האלבום ולאו דווקא לשיבוש שבו. האלבום נפתח בקולה של ילדה קטנה ששואלת שוב ושוב ''what happened to the fambly cat?''. עכשיו תסתכלו על העטיפה. אתם רואים את החתול עומד לו בתחילת הכביש, עם גבו אלינו והפנים אל השקיעה? שם נמצאים היום גרנדדי, שהם לפי טענתם- just like the fambly cat. לא נותר לי אלא לאחל להם המון הצלחה בדרכם החדשה והלא נודעת. רק שייזכרו שאני עדיין כאן מחכה לשמוע מהם. ואם הם יקראו לי שוב באמצע הלילה, בלי לחשוב פעמיים אני יורד.

נ.ב.
לא יכולתי להתאפק:
''you don’t have to be alone anymore
Good company's a gift…
You don’t have to be alone anymore
That realy aint no way to live''
(''campershell dreams'')


ובחוברת יש גם הוראות- ''repeat again so it sinks in''
שתף
אלבומים קשורים:
grandaddy :: sumday |||

אמנים קשורים:

סגנונות נוספים:
Psychedelic Rock | 

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©