 רוצים גם? |
|
 |
האלבום הזה הוא לא אלבום התפכחות. הוא כן מסמך של בהירות, של הסתכלות והתבוננות, של מסע בזמן. הוא מוכיח שוב שקשה וכמעט בלתי אפשרי לבן אנוש לתעד משהו מתוך עצמו. גרג דאלי, אחרי ההתפכחות, אחרי שהתנקה מסמים, הצליח ליצור את האלבום הזה שחוזר אל המחוזות האפלים ביותר, בהם אין אפילו קרן אחת של שמש שנכנסת וכולה טוּב (''daylight is creeping, I feel it burn my face''), אך בעצם קיומה של היצירה יש קתרזיס לכל הסיפור המטריד והקשה שעבר עליו. ההסתכלות לאחור מתובלת בהמון רגעים בהם הרגש מתפרץ ומתפוצץ, ובהחלט ניתן לומר שהאיזון העדין שכל כך חשוב במוזיקה, בין תקווה לייאוש, בין מלנכוליה לשמחה, בין קצב לעצב, הוא משהו שגם אלף קילו של הרואין לא ייקחו מדאלי.
דאלי של Powder burns הוא עיר שכוחה שמנסה להילחם באפלה המאיימת לכבוש אותה, וכל מה שיש לה זה את עצמה, את הניצוצות הבודדים שנשארו לה, אלו ששרדו בין צלקות הבטון והרחובות המזוהמים שעושים יד אחת עם הלילה. אם בעטיפת האלבום הקודם נראה זוג עצי דקלים בודדים ושחורים הממתינים לסופה ומאחוריהם שמים אפרוריים, עכשיו העיניים נישאות אל אורותיה המזמינים של העיר, מקום המבטחים של חיית הלילה שבתוכו של דאלי. אם
Blackberry Belle היה מסע שותת דם, מבולבל ומיידי בתוך נימיו של הלילה האפל ביותר, היה הסערה עצמה, ללא כל התקדמות, אז האלבום הזה הוא המשך ישיר לאותו לילה, כמה שעות קדימה, כאשר השמש כבר הגיעה, כאשר קיבלת במתנה עוד יום אחד שבו תוכל לנסות ולצאת לדרך אחרת. ואתה ממש רוצה לנסות, אבל קשה לך. זהו מסע בתודעה בראייה לאחור, כשכבר אפשר לחשוב מה עבר עליך ולעבד את החוויות הגולמיות לכדי רגשות, לכדי תובנות חדשות. כי אם כבר הגעת לתחתית התהום, אז מה, לא תראה מה יש שם? לא תספר לעצמך מה הולך שם, בנפש מלאת החתכים והכאבים הזו?
ולא רק שהוא מספר לעצמו את זה, הוא מספר את זה לכל מי שרוצה להקשיב, הוא מנגן את זה והוא שופך המון אור - בכל מובן בו אפשר להבין את הביטוי הזה - על הנפש שלו. ממש אפשר לראות מאילו אבנים ומאילו חומרים מורכבים העבר וההווה של האדם הזה; שברים של זכוכית, מתכת , צמר גפן מלוכלך. וככל שתקשיב יותר, ככל שתסתכל יותר, תבין עד כמה נדיר התיעוד הזה. זו לא מוזיקה ששר דאלי על עצמו, זו לא חוויה פשוטה שמתעד אדם שנפרד זה עתה מאהובתו, זהו צילום שרוט של אדם שמצליח להסתכל על עצמו כעל אדם אחר, בנקודת זמן אחרת. מתבונן, ומדבר עליו בגוף ראשון. ישנה תחושה שיש פה לפחות שש דמויות שכולן התפצלו מתוך דאלי וכל אחת מהן שרה שיר לזו האחרת שנמצאת מעבר לפינה. כולן משמשות מראה אחת לשנייה והדבק ביניהן הוא הדבק שבין השירים, מעין דו-שיח מסומם ומחוק של מי שיודע המון על מה שהוא מרגיש, אבל עוד לא מצליח להסתדר עם כל הרגש הזה שפתאום נחת עליו כשנולד מחדש.
מי אתה, גרג דאלי?
זהו מסוג האלבומים שבשמיעה ראשונה, שנייה ואפילו חמישית אולי לא ירגשו, לא יתפסו, לא יעיפו אותך למרחקים ארוכים. אבל לאט לאט ובהתמדה, בעבודה קשה, אתה מתחיל להזדהות ולהבין כמה פחם צריך לכרות כדי למצוא יהלום אחד, או במקרה הזה, כמה מוות יש לראות בתוך עצמך כדי למצוא את החלק החי והנושם. אתה שומע את הצלילים נקי, אתה מתחיל לשוחח עם דאלי וממש מרגיש שהוא שר איתך, על החיים שלך.
אין ספק שדאלי לא יכול היה ליצור את ההרגשה שהוא יצר באלבום הזה בשום אלבום אחר של הטויילייט. כמה אוויר הוא משחרר פה, כמה קיטור יוצא, וברוב השירים ממש אפשר להרגיש שהוא נהנה וחי כמו שהוא לא עשה הרבה זמן (כך למשל ב-''My time has come'' , וב-''I'm ready'', ששניהם בהחלט יכולים וצריכים להיות מוכתרים כלהיטי גראנג' קלאסיים). הרגשת החיות והחיוניות המעורבבת עם הכאב מגיעה פה למיצוי כמעט מושלם, מה שעושה את האלבום הזה לטוב ביותר של הטויילייט עד כה. כי איזה ערך יש לאמנות, גבוהה ונשגבת ומורכבת ככל שתהיה, אם לא תהיה איזושהי נקודת זיכוך בסופו של התהליך שהיא מעבירה אותך? ללא ספק, פאודר ברנס היא יצירה שלא משאירה אותך למטה בסופו של יום, במיוחד אחרי תפילת הסיום המרירה-מתוקה שלה, עם החצוצרה המסיימת והסנר המנופח של ''I wish I was''.
מבחינה מוזיקלית ומבחינת סדר השירים קורה משהו מאוד מעניין באלבום הזה, רעיון מאוד חכם שלא בטוח שדאלי כיוון אליו, אבל נדון אותו לכף זכות וניתן לו את הקרדיט. באלבום יש 12 רצועות, כאשר הרצועה הפותחת והסוגרת הן מעיין סיפור מסגרת לטריפ שעובר הזמר, ואנחנו איתו בעשרת השירים שביניהן. הרצועה הראשונה, ''Toward the waves'', כשמה מקרבת אותנו ביחד עם דאלי, בשקט מרגיע ונעים מאין כמוהו, אל תוך הסערה, אל תוך הגלים שתכף יתנפצו עלינו. ומיד, בהפתעה גמורה, מתוך הרצועה האינסטרומנטלית הזו כאילו מתנפץ עלינו גל הבטון של ''I'm ready'', ובין אם נרצה או לא אנחנו בפנים, בתוך הסערה, בתוך הטריפ המסומם בלילה של מיסטר גרג.
כמה שווה האהבה שלך?
מדהים כמה עוצמה נשפכת ואיך הצלילים לופתים אותך. ואתה, כמו דאלי, מוכן בעל כורחך לאהוב מישהו חדש, משהו חדש; מחפש, מהר, בקצב תזזיתי. משם והלאה אתה ממשיך וחווה את החוויות שלו, התאונות שלו, התהיות שלו שאינן פתורות ומי יודע אם יש להן פתרון. עליות וירידות, עד איבוד שליטה מוחלט. אתה זרוק ונתון לחסדיו של המקרה. אתה לא מספיק חזק להחליט הכל, נכנע לתאוות ומחפש את הסם שלך, שאתה יודע כבר שיעשה לך רע. ואתה בורח.
הוא ממשיך ומספר לך, ולעצמו, על כמה חלש אפשר להיות, כמה נמוך אפשר להגיע ואיך אפשר לעבוד את המפלצת שלך שוב ושוב (''Bonnie brae”). ועל כמה האהבה שלו שווה (40 דולר, לא יותר), תוך שהוא מרפרף את
הביטלס, בעוד אחד מהלהיטים של האלבום הזה, עם המשפט המעולה ''we go underground, 'cause there's emptiness above ''. ומתוך כל הייאוש הזו מבצבצת התקווה שנשארה בנשמה שלו, התקווה שיחזור לראות את השמיים הכחולים גם לאחר הלילה הזה, שיוולד שוב מחר (''Candy cane crawl'').
המוזיקה כולה אומרת גראנג', רוק קלאסי של שנות ה-90. וכמה טוב שעדיין עושים מוזיקה כזאת, מהבטן, מלאה בישירות ובאמת. לא פלא שהרגשתי את עצמי חוזר לימי התיכון של
אפגן וויגס ,מחפש את המרד הבא. אבל כאן כבר אין מרד, יש רק מוזיקה שצועקת שאין כוח למרוד יותר כי יש מלחמות קשות יותר בתוכך. צלילים פשוטים ובועטים, לחנים שמבטאים יותר מכל עוצמה, כוח של מערבולת סתרים שנמצאת בכל אחד מאיתנו ומאיימת לפרוץ באבחת חרב חדה. יש במוזיקה של דאלי, מכל השנים, מעין עוצמה שקטה. הוא לא רוצה שאף אחד יראה אותו, אבל הוא צועק בכל הכוח. יש דמיון רב באלבום הזה לאלבומים של
ניק קייב בימיו המוקדמים והכעוסים יותר. העוצמות, הכאבים, תחושת המחנק שקייב קיבל בילדותו מהעולם הנוצרי האדוק מקבילים כאן אל האבקה הלבנה.
ומה יהיה הלאה?
דאלי צולל אל תוך הגלים וחולם מתחתם על ההצלה שלו שלא באה לעולם, האהבה שלו, שלא באמת קיימת. הוא לא מצליח לנשום ומרגיש שזמנו הגיע, רואה גופות מוטלות על מפתן דלתו, והוא מתכונן אל מה שהגורל הכין אותו אליו, הנחש שמתרוצץ בראשו. המוזיקה הולכת יד ביד עם הדמויות שדאלי מכיר לנו, עד שבבלדה הרגישה והיפהפיה ''The conversation'' מתגלגלת שיחה בין דאלי לבין עצמו בה שוב יוצאים הייאוש וחוסר האמון, וכבר אי אפשר לדעת אם הוא יודע בעצמו מי הוא באמת.
ואז מתפוצץ הכל במאסה החזקה של שיר הנושא, שיר שפשוט מבטא בצורה הכי חזקה את הכאב והעצב בלהיות ג'אנקי, בחוסר הכוח להילחם, ברצון להימנע מזה. אחרי כל הגלגולים שהעביר אותנו הוא אומר לנו שהסוף הוא במחט הננעצת ובאבקה השורפת את הורידים. הוא לא יכול בלי המוות המחייה, בלי הצללית שאותה הוא זוכר מהפעם הקודמת, מהחרטה המתוקה הזו של הוויתור. ''the sillouette, the sweet regret, I can't forget, I'm trying''. כך שר, מילל, זועק ונשבר דאלי, ואתה מרגיש איתו ביחד, בכל תו ותו שיוצא לו מהפה אתה מבין כמה צלקות נשארו בו. הכינורות שחותמים את השיר הזה חותמים גם את הטריפ שעברנו יחד איתו עד עכשיו. מיד אחריהם, מלווים אותנו רחשי הגלים שנושאים אותנו אל החוף הזהוב. אלו הגלים שאחרי הסערה.
עכשיו, אחרי הכל, כשהוא מתעורר ורואה את כל השברים, את ההריסות, הוא רק היה רוצה לדעת שהייתה לכל זה משמעות, שהייתה סיבה, ויודע שלא, זה היה לשווא. אבל לפחות יש לו רצון לתקווה, ולא לייאוש. זה מה שנשאר.
