 רוצים גם? |
|
|
 |
''במראה אני רואה שיער לבן בחזה
בחורות בפאב אומרות לי פעם היית רזה'' (''לוטוס'')
המכונה של הגרוב נולדה בשנת 2000, שיתוף פעולה בין חברי הדג נחש שהיו קיימים עוד קודם והלייבל לבנטיני של קובי אוז. השנה יצא אלבומם הרביעי, 'בעזרת הג'אם', אלבום שהוקלט בחלקו באולפן ''In the pocket'' בצפון קליפורניה ובחלקו האחר בישראל. עשרה ימים הקליטה המכונה את החומרים לאלבום יחד עם המאסטרו יוסי פיין. התוצאה הסופית: הרבה חדש, מעט ישן, צלילים שיעשו לכם נעים בדיוק במקומות הנכונים וסאונד מרשים, יותר ממה שנשמע כאן בעבר. אני יודע שזה סופרלטיב שמחולק לאחרונה בנדיבות, אבל יש דבר אחד שהופך את האלבום הזה לשונה מכל מה שיצא עד עכשיו בארץ, וזאת קליפורניה. הדבר הראשון שצריך לומר על האלבום הזה הוא שהוא נשמע כמו משהו שהופק בארצות הברית. אין לי מושג למה כסף מסוגל לקנות כזו איכות, אבל גם אסור לזלזל בכישרון של האדם שאורב בכל פינה ורצועה באלבום ומעלה אותו לרמות גבוהות במיוחד – המאסטרו יוסי פיין.
זה מתחיל ברצועה הראשונה, ''לוטוס''. אף אחד לא יידע שאלה הדג נחש בשמיעה הראשונה אם לא יגידו לו. זה נשמע שונה לגמרי. מתי הם למדו לנגן ככה? עם כל הכבוד ל-DJ Caress, לליצנים של סאבלימינל וגם לאורי שוחט, יוסי פיין ו-''In The Pocket'' הם הסיבה היחידה שהדג נחש הצליחו להוציא אלבום כזה משובח אחרי שלושה אלבומים מעצבנים יחסית. הנגינה באלבום היא באמת ברמה אחרת.
הדג נחש היא להקה שתמיד היתה לי בעיה איתה. ליריקס חלשים, שאנן מתיש לפעמים עם השירה שלו, שירים חלשים כמו ''שירת הסטיקר'' ו-''מספרים'', ושורות כמו 'אני לא מוותר כי אני לא מהחנונים'. היא להקה שמשלבת מעט מחאה פוליטית עם הרבה מוזיקה לריקודים והרבה כיף וסמים קלים; שהתרגלנו לקבל ממנה מחאה פוליטית חלושה וקלילה עם מעט מאוד עקיצות. גם באלבום הנוכחי זה קורה מדי פעם. השירים שהתנגנו הרבה בתחנות הרדיו הפופולריות היו ''קליפורניה'' ו-''הנה אני בא'', שני שירי כיף מנוגנים להפליא וחסרי עומק. כן, בתל אביב יש חיי לילה. כן, בירושלים יש פחות. אני לא יודע אם הגיעו לאזניכם שירים דומים אחרים באלבום, ''להתחלק בעיר'' האופטימיסטי, ו-''מה שבא בא'' בו שאנן לוקח צעד אחורה ועושה עם הראש עד שמגיע תורו. הכיף והגרוב הם חלק חשוב במוזיקה של הדג נחש, אבל לפעמים הלהקה מזניחה קצת את הטקסטים.
השיר האחרון שיצא לרדיו, ''איזה כיף'', מבטא גם הוא מחאה תרבותית קלה, קצת דבילית, אבל מילים ושירה של גיא מר וגרוב אדיר הופכים את השיר הזה למשהו שכן תרצה לחזור אליו אחרי פעמיים. השיר ''תרגע'' הוא קצת יותר עמוק, ושוב, גיא מר, יחד עם שלומי אלון, נותנים לתרבות הפופולריות בעיטה חזקה בביצים. זה השיר היחיד באלבום שמחזיק בתור שיר מחאה, והפעם המחאה תרבותית. סאבלימינל מקבל בית משלו, והשיר מכיל גם אזכור לסיפור בין הצל וסגול 59.
קליפורניה. שווה.
יש בדיסק גם רגעים נמוכים ומעצבנים. זו אותה הבעיה הזאת שתמיד הייתה לי עם הדג נחש: למרות ההפקה המעולה של האלבום, למרות הסאונד המשובח ביותר שיצא אי פעם בלבנטיני, יש רצועות שפשוט עדיף להעביר, או לזוז עם המוזיקה ולקלל את הנהגים, כי אין אפס, השירים האלה מגיעים ישר לגלגל''צ ולתכניות ההצבעה ב-SMS במוזיקה 24. קחו למשל את הסיבוב השני של ''מספרים'' הישן של הלהקה, רצועה בשם ''סטטיסטיקה''. השיר בנוי בדיוק באותה מתכונת כמו מספרים וגם כמו ''שירת הסטיקר'', כלומר שיר רפטטיבי ומעצבן עם זריקת סיסמאות עצבנית, אבל הפקה כשרונית ביותר הופכת את השיר לעוצמתי יותר ופחות נתקע מבחינת מוזיקה. יש כמה שורות בוטות בשיר הזה, דבר ההופך אותו לקליט טיפה פחות בשביל ההורים שלנו, ובועט קצת יותר מבחינת מסר. אבל עדיין, שורות כמו ''כל הגברים חושבים שהזה שלהם לא מספיק גדול'', ו-''רוב הנשים חושבות שהן יכולות לשלוט בהורמונים'' מתאימות יותר לקהל שמרני או צעיר מאוד מבחינת דעה או בוטות. אפילו להגיד מקבלת בתחת הם לא יכולים, וזה אומר משהו על הלהקה.
אולי בכל זאת זה קשור לכך שלא מדובר באינדי אלא בהד ארצי, ושיש כסף להפקה מושקעת, ואולי בגלל זה צריך לכסות את העלות ולפנות לקהל רחב יותר. אני לא יודע אם זו שאיפה של הלהקה בהכרח, למרות שפופולריות זה לא דבר רע. אבל את האלבום הזה עדיף לזכור בגלל דברים אחרים. הראשון, שהזכרתי בהתחלה, הוא ההפקה המוכשרת במיוחד של יוסי פיין, ללא ספק האיש המוכשר ביותר בסצינת המוזיקה השחורה בארץ כיום. הדבר השני הוא חבורת הראפרים המוכשרים שמתארחים באלבום.
MAMAWISDOM בשירה ברצועה הפותחת והמצויינת ''לוטוס'', רוי ברצועה 9, ''מהבמה להפציץ'', והפי אר טרופרז (הם הרבה: לוקץ', ה-גא, פלד, אקסטרה ג'י, אלפרברוס 100% כותנה, נועה פארן, דוויק, חוזה ואורטגה) על השירה ברצועה הלפני אחרונה, ''להביא את המכה''. הרבה מאוד זמן לא שמעתי חבורה מוכשרת כמו הפי אר טרופרז, והם מחוזקים על ידי הנגנים המוכשרים והפקה מטורפת באדיבות פיין מיוזיק (שם, בקליפורניה) ורויאל-מויאל (כאן בארץ). יש כמה ליצנים בסצינת ההיפ הופ שצריכים לשמוע את השיר הזה כל ערב לפני השינה. גם המבוגרים ביניהם. פיין עצמו מתארח ברצועה הסוגרת, ביצוע דאב לשיר ''שבחי ירושלים'', בו הוא שר ומנגן באס.
זה אלבום שנשאר. זה אלבום שצריך לשמש דוגמה לכל ילד שקם ומחליט שהוא רוצה להיות ראפר. זו לא יצירת מופת, ויש בו נפילות שאני לפחות ארצה לשכוח, והדג נחש יבצעו מיליארד פעמים בטקס אנשי השנה ובטקס פרסי המוזיקה. חתרנות אמיתית אין כאן, וגם לא חידושים גדולים לעולם המוזיקה, אבל 'בעזרת הג'אם' הוא הדבר הטוב ביותר שיצא בשנה הזאת לפחות בהיפ הופ הישראלי. אם עד עכשיו פסלתי את הלהקה בדיוק בגלל החולשות של האלבום החדש, הפעם האלבום מלא בקטעים חזקים, לאו דווקא ווקאליים, ובגרוב שמרקיד אותך בלי שתתעמק במילים. הרי לא תמיד חושבים מהשכל. יתרונות אלו, יחד עם ההשפעה החיובית שאולי תהיה לדיסק הזה על סצינת הטורואים והצ'וצ'ות שנהייתה לנו מההיפ הופ בשנים האחרונות, הופכים את רכישת האלבום למעין חובה לאנשים המעוניינים לשמוע איך באמת צריך לעשות מוזיקה שחורה. ואיפה.
ודבר אחרון: לוטוס הפוך זה סוטול.
