 רוצים גם? |
|
 |
ב-1975, לאחר ביקור ביזארי באורוויזיון ו-2 אלבומים ששינו את תפיסת המוזיקה בארץ, ממהרים חברי כוורת להסתגר באולפן מרוחק בקיבוץ גבעת חיים, להביא איש איש את חומריו הוא, לעבד, לכתוב, להפיק ובעיקר להתווכח ולריב - מצב די מתבקש בהתחשב בהחלטה מהפכנית של חברי הלהקה לבצע הצבעות בעד ונגד כל לחן, טקסט, סולו או מהלך הרמוני, החלטה שסיימה בעצם את ''שלטון הסנדרסון'' שכתב אירגן והינדס בצורה גורפת את כלל שירי ומערכוני כוורת עד אז.
'צפוף באוזן' הוא האלבום הדמוקרטי היחיד בתולדות כוורת ומעצם כך גם הסוער והבעייתי ביותר; העיבוד ל-''גוליית'' שנמשך לא פחות מחודש ימים, אולארצ'יק שמסרב לנגן ב-''אינספקטור פיקח'' וסנדרסון שמחמיץ פנים לא פעם בהתנסויות של
אפרים שמיר עם סמבה ב-''העולם שמח''. זו גם האווירה שבה מצולמים חברי כוורת על עטיפת האלבום האחרון שלהם; אין פה את השמחה ורוח השטות שליוו אותם בעבר, אלא רק מבטים עייפים שמשדרים ריחוק ותשישות כלל מערכתית. ובכל זאת, אל תשלו את עצמכם, בדם יזע ודמעות הבחורים המוכשרים להחריד הללו הכינו גם הפעם מקבץ שירים שיכול, כרגיל, להוציא מטבח מכליו.
נחזור לגוליית, ש'מורכב' הוא אנדר-סטייטמנט אם מנסים לתאר אותו, את החשיבה שמאחוריו ואת העיבוד הווקאלי המשוכלל שלו. במרכז העניינים עומד
אפרים שמיר ומפליא בים של הרמוניות לעצמו או לכל
גידי גוב או
דני סנדרסון שמעזים לפצות פה במהלך השיר. הגיטרות והקלידים הם עולם ומלואו של קישוטים הרמוניים בין החלפות המקצב שמובילים אולארצ'יק ופניגשטיין בצורה שמסרבת לחזור על עצמה: הקדמה לפזמון, הקדמה לבית, גשר וסיום פומפוזי. טירוף חושים מאתגר אפילו למוזיקאים המחוננים ביותר ועדיין אחת היצירות הקליטות והקלאסיות של המוזיקה הישראלית - גדולתו של סנדרסון בהתהוותה.
צעירים שטותניקים, ועם המון שיער
כוורת זורמת בקלילות הלאה,
גידי גוב מוציא לפועל את המילים הסמי-ילדותיות של ''שיר מלחים'' כמו במונולוג רגיל שלו – גורם לנונסנס הזה של תותחים ושודדים להשמע כמו משהו עכשווי או רלוונטי. לאחר מכן מגיעה המלנכוליה הקלילה על גבול הציניות של ''מדינה קטנה'', מסר עמוק שמוגש ע''י רכטר וסנדרסון באווירה הרגועה שלהם שכרגיל לא יכולה להתאפק מלגעת בהומוריסטי: ''נחיה נמות ואז נראה''. כש
אפרים שמיר מתחיל לשיר את ''שיעור מולדת'' משהו מרגיש פתאום לא בסדר. זה לא שהעיבוד לקלידים איננו מצויין או שליווי גיטרת ה-12 לא בנוי לתלפיות, זו רק הכנות והפשטות של עלי מוהר שמשרה אווירה רגשית מנוגדת כל כך לקלילות הצינית והשנונה שהתרגלנו לקבל מבית היוצר של אולארצ'יק את סנדרסון.
כמובן שהאחרון לא נשאר חייב; ברגע שהרוך והפשטות נמוגים סנדרסון מפציץ ללא רחם עם ''האיש הכי מהיר'' תוך כדי שהוא מעביד בפרך את קלפטר בתפקידי הרמוניה מדוקדקת לגיטרות וכמו תמיד לא שוכח להביא אותה בעוד יציאה תמלילית מעלת חיוך כגון: ''מקטן ועד גדול, מקמץ ועד סגול, בקולי קולות יפיצו תהילה''. אז, שכבר חשבת שחזרנו לתלם, מגיע ''שיר הטמבל'' של קלפטר וממחיש יותר מכל את מאבק הקונספטים הפנימי שבתוך הלהקה, שכתובת את המילים בשיתופיות ומותירה שוב את הרושם העז שכל אחד מנסה למשוך את הדמות לכיוון אחר.
עדיין, למרות אבדן הפוקוס (ואולי רק בגללו) האלבום הזה מציג גם כמה פנינים מרהיבות של עבודה משותפת; סנדרסון כותב, קלפטר מלחין ושמיר מבצע את ''היא כל כך יפה'' שהפך בצדק לעוד קלאסיקה בפנטאון הכוורתי. ''ככה היא באמצע'' סוגר את האלבום הזה באותו 'וואו' שבו הוא נפתח כאשר סנדרסון ואולארצ'יק שוב משאירים את התמלילים שלהם בידיים הטובות של שמיר וקלפטר שנותנים לכל נגני ההרכב להתפרע בסולואים ולבסוף לצרוח באימפולסיביות שמממחישה איך הטירוף הכיפי של כוורת היה ותמיד ישאר חלק מהמוזיקה הגאונית שלהם. כשמסיים קולו של גידי להדהד בסוף אותה צרחה נגמרים להם בעצם ימי כוורת עלי אדמות - אקורד סיום שמח לסוף עצוב. ככה כוורת רצו שיזכרו אותם: צעירים שטותניקים ולא מוזיקאים מתוחכמים שסגורים בתוך אולפן ורבים האם זה מינור 6 או מייג'ור 7. אולי באמת עדיף ככה.
קשה להסביר את החשיבות של ההרכב הזה למוזיקה הישראלית, קשה בכלל לתאר מוזיקה ישראלית בלי התותחים הכבדים שלה:
דני סנדרסון,
גידי גוב,
אלון אולארצ'יק,
יוני רכטר,
אפרים שמיר ו
יצחק קלפטר. כמעט בלתי נתפס לתאר לעצמך שפעם, לאיזה 5 שנים הם ניגנו כולם ביחד בהרכב אחד - משהו שהיה יכול בקלות להתחרות ברוק האנגלי או האמריקאי, ועדיין אין יותר ישראלי ממנו. אני ברוב טמטומי, שגיליתי את זה הרבה אחרי נגיד...
פראנק זאפה, מקשיב שוב ושוב להקדמה התזמורתית המדהימה שנגנזה מהאלבום הזה, וחושב לעצמי שכוורת זה הדבר הכי טוב שקרה למוזיקה בארץ מאז... טוב, מאז כוורת.
