הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
iggy pop :: american caesar
virgin, 1993    [אלבום]
איגי פופ מעולם לא היה אחד שמשקר, לא לעצמו ולא לאף אחד אחר. לכן ההתבגרות שהתגלתה באלבום הקודם היא אמיתית. האנשים הפשוטים, אמריקה שברקע, והחיים האמיתיים באמת מעניינים אותו יותר מהכול, והוא נשאר אותו אדם כועס, מקלל, עם לב במקום הנכון, אבל כאן הוא כבר לא כל-כך פשוט, ולא כל-כך מסחרי
מאת: Nakamir בתאריך 22/10/06

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
led zeppelin
how the west
was won
yehuda
ledgley

the quiz
pj harvey
white chalk
sgt.
stylus
fantasticus
oxbow
fuckfest / 12
galaxies
the velvet
teen

great beast
february and
comasynthesis
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 0    דירוג הגולשים: 8.5 (2 מדרגים)

Elvis is back in the building
רוצים גם?
איגי פופ זה אנרגיה. קודם כל ומעל הכול אנרגיה. לאן ממשיכים אחרי ששורפים את כל מה שמסביב? אחרי שעושים את מה שמאמינים בו בטוטאליות מוחלטת? אחרי שנשרפים/נחתכים/חותכים/נגמרים על הבמה שוב ושוב תוך שינוי של כל הסטנדרטים שהיו עד אז של מה זה להיות רוקר ומה עושים על הבמה בהופעות, והמצאת כמה סטנדרטים חדשים?

הסטוג'ס התפרקו בשנת 73'. משם המשיך איגי בנתיב הרחב ביותר שהיה פתוח בפניו ושבו כבר צעד - סמים. לאחר תקופה בה היה חסר בית ברחובות הוליווד והקליט חומרים חדשים שנכשלו בהבקעת דרך לאוזני הקהל איגי התאשפז מרצון במוסד פסיכיאטרי, כי הרגיש שהוא הולך לסוף מהר מידי. דיויד בואי, שהעריץ את הסטוג'ס, הוציא אותו משם, צירף אותו למסע ההופעות של Station to Station, והם הסתדרו כל-כך טוב שהם החליטו לעבור יחד לברלין, בין השאר כדי לברוח מההתמכרויות והצרות שלהם. האתרים הרשמיים מתארים את התקופה שם כאידילית לשניהם, מה שלא כל-כך מסתדר עם סיפורים אחרים מהתקופה, אבל לא חשוב. מה שכן היה חשוב לקריירה של איגי פופ הוא שבשנת 77' בואי כתב והפיק לו את שני אלבומי הסולו המוערכים ביותר שלו - Lust For Life ו- The Idiot. שניהם הודו שבאלבומים האלה בואי בעצם ניסה על איגי חומרים (המממ...) שלא העז לשיר בעצמו לקראת אלבומי ברלין שלו.

לאחר מכן, בשנת 79', איגי החליט להמשיך לבד. הוא הקליט כמה אלבומים כושלים מסחרית (שלא שמעתי) שכנראה מנסים להיות מושפעים מתקופת ברלין של בואי ואינו ולמצב אותו כאמן new-wave. הוא ניסה לחיות נורמלי, אפילו התחתן, אך למרות היציבות לכאורה הוא נפל שוב לבעיות סמים קשות באמצע שנות ה-80'. בזכות המלאך השומר שלו, בואי, שרשם את שמו של איגי ככותב חלק מהשירים מאלבומיו Let's Dance ו- Tonight (גם על כמה שלא כתב, רק כדי לעזור לו), הוא הרוויח כסף לכל אורך התקופה מתמלוגים. איגי המשיך להוציא אלבומים, וגם כשניסה במופגן להוציא אלבומים מסחריים (Blah Blah Blah) הם כשלו, למעט גרסת כיסוי בודדת שהצליחה. בשנת 90' איגי פופ חותם ב-Virgin, שאולי מזהה את גל הרוק המתחדש או רודפת אחרי גל ההבי מטאל הנמצא בעיצומו.

איגי מתבגר ומוציא אלבום שבחלקו עדין מוזיקלית וברובו בעל טקסטים שמתארים אדם פשוט, קצת גס, קצת מקלל, אך עם לב במקום הנכון, ששר על החיים של האנשים הרגילים, התסכול, הרומנטיקה והניסיון להוציא משהו טוב מכל העסק. האלבום, שנקרא Brick to Brick, זוכה להצלחה מסחרית שאיגי לא הכיר עד אז. יש בו 5 שירים עם Slash ו- Duff מ- Guns n' Roses (וזה בשיא תהילתם, מה שמראה שגם בשפל מספיק אנשים נתנו לו כבוד) ודואט אחד (לדעתי בינוני מינוס) עם קייט פירסון מה-B52 שמגיע ל-20 הגדולים במצעד האמריקאי (השיר היחיד שלו עד כה שזכה להצלחה כזו). לדעתי האנרגיות באלבום לא מתקרבות לרמות הרגילות של איגי, למעט בשניים או שלושה מהשירים עם סלאש ודאף. עובדה זו והסאונד העלוב של הדיסק (כנראה בעיות הקלטה, כי המפיק, דון ווז, ממש לא ידוע בהפקות עם סאונד מינימליסטי) מבליטים את הפשטות של המילים בשירים, עד כדי מבוכה בשני השירים הפחות בוגרים, שנקראים, והשם ממש מעיד על עיסתם, Butt Town ו- Pussy Power...


תצחק, תצחק אבל אני בגיל של סבא שלך


לאחר האלבום הזה איגי מפתיע. הוא מכנס את הלהקה שהופיעה איתו (נגנים שונים לחלוטין מאלה שניגנו ב- Brick to Brick) ובסדרת סשנים חפוזה מקליט ומוציא את האלבום שעליו הביקורת - American Caesar. על האלבום יש אזהרה – ''Parental warning, this is an IGGY POP album'' - ותמונה, שכמו שאמרו רבים לפני, היא מה שצריך להראות לילדים קטנים כשמספרים להם שסמים זה רע.

דבר משמעותי אחד אבל יחיד משותף לשני האלבומים - אופי המילים. זה לא מפתיע כי איגי פופ מעולם לא היה אחד שמשקר, לא לעצמו ולא לאף אחד אחר. לכן ההתבגרות שהתגלתה באלבום הקודם היא אמיתית. האנשים הפשוטים, אמריקה שברקע, והחיים האמיתיים באמת מעניינים אותו יותר מהכול, והוא נשאר אותו אדם כועס, מקלל, עם לב במקום הנכון, אבל כאן הוא כבר לא כל-כך פשוט, ולא כל-כך מסחרי. איגי נכנס הרבה יותר לעומק התיאור של אמריקה המתפוררת, הדקדנס של חיי הכוכבים העשירים, התסכול של האדם הפשוט, אך גם ההנאות המחוספסות של החיים הלא מזויפים מוצאות כאן את מקומן. בנוסף, כמו באלבום הקודם, יש כאן המון אהבה לרומנטיקה בסיסית, לרב התרבותיות האמריקאית, ולכל האנשים האמיתיים. בניגוד לאלבום הקודם, איגי שר כאן עם הרבה יותר להט וכוונה. המוזיקה פה חיה, בועטת, וקרובה הרבה יותר לגראנג' העולה וצומח, והמושפע במודע ובכבוד מהסטוג'ס, מאשר להבי מטאל הדועך.

האלבום נפתח בדקה של נגינה שקטה ודיבור על junkies ברקע. אז, עם כל האנרגיות, הסקס הסמים והרוק'נרול נכנס ''Wild America''. מה אין פה - סקס במסיבה עם אישה מקסיקנית וחברה לסבית שלה שהוא חושב שהיא גבר, במונית איתן אחר-כך מציעים לו מתדרין אבל הוא מעדיף מריחואנה, וכשהוא קם למחרת בדיכאון עם הנגאובר מטורף זאת שאיתו צוחקת על זיקפת הבוקר שלו. התבגר התבגר, אבל עדיין איגי פופ, שלא יהיו טעויות. אגב, אם צריך הבהרה נוספת לכיוון, הנרי רולינס בקולות רקע.

האלבום ממשיך מפסגות של רוק בסיסי לבלדות שקטות, לשירי מסע ואפילו Spoken Word מוזר שנושא את שם האלבום. גם רשימת האורחים בשירים השונים מעידה על הגיוון. הנרי רולינס מחד וליסה ג'רמנו מאידך (בשיר ''Beside you''). מה שאין פה בכלל זה פוזה. אין שום ספק שהוא מתכוון לכל מילה ושהמלווים מתכוונים לכל תו, כך שגם אם המילים עלולות להיראות בנאליות ההגשה הופכת אותן לאמיתיות וישירות. למשל בשיר שבא מיד אחרי ''Aild America'', ''Mixing the colors'', שמברך על ערבוב הגזעים בכל מקום ויצירת עולם חדש ללא גזענות ושנאה:

''out on the edges they' re mixin' the colors
some they don' t like it but me I don' t mind...
if you leave the hate alone tonight
music's gonna get you home tonight''

בצד הנגדי עומד השיר ''Hate'' שבולט בעוצמות הנגינה והמילים. שבע דקות קשות, הגיטרה כבדה, איגי שר איתה תווים בין הבתים (השירה בין הבתים מזכירה קצת את ''Aisha'' של Death in Vegas איתו כמה שנים אח''כ), והמילים חזקות וחדות על השנאה שהוא חש ועל הפחד שהוא מבין שעומד מאחוריה מפני בעלי הכח שהוא שונא:

''The mean stupidity of what he says
The millions who admire it and they spread
And all I wanta feel is just them dead
And have to eat the things they did and said
These are the ways I feed my hate
These are the lights that burn so late...
Hate
Why am I afraid?
Afraid''

השיר ''Plastic and Concrete'' מציג כיוון שלישי, המנון פאנק קלאסי. הוא אומנם נמשך כמעט שלוש דקות אבל הוא עדיין מהיר, בועט והולך. איגי בשיאו.


אני יודע גם לרגש...


בין השירים היותר רגועים כדאי להזכיר את ''Social Life'', השיר האהוב עלי באלבום, שהוא שיר אהבה/הבנה/הזדהות לאישה שחיה חיי זוהר. היא מרגישה חלולה, עייפה, גמורה ממפגשים צבועים עם אנשים. היא רוצה אנשים אמיתיים סביבה ולא את עולם הסלבז שהיא לכודה בתוכו, בלי אפשרות לצאת. נמאס לה שמנצלים אותה והיא מנצלת, היא רוצה: ''someone who'll come along instead of comin' on''. תחושת הבדידות שמועברת בשיר הזה מעלה לי דמעות בעיניים כל פעם, באמת.

יש באלבום המון שירים – 17 - ואין פה לדעתי אף שיר שהוא לא טוב. השיר היחיד שאולי עשוי לגרום לכמה אנשים לחפש את כפתור הקדימה הוא שיר (הנושא?) – ''Caesar'', שבו קיסר ברומא העתיקה והמשרתים שלו מלהגים כל מיני משפטים שמעלים בדמיון את כל הסיפורים על הסיאוב והגועל ששררו שם לפני נפילת האימפריה. לעג לבני דתות אחרות (בכוונה הוא לועג לנוצרים, כדי שאף אחד לא יחמיץ את המסר), פקודה לזרוק אנשים לאריות תוך החנקת פיהוק, והרבה ''הייל סיזר, הייל רומא''. השיר יוצר תחושה עזה של אי-נוחות ורתיעה, שזו כמובן מטרתו. ברוב המהדורות זה השיר האחרון. במהדורה שהייתה בידי בעבר היה עוד שיר, ''Girls of N.Y'', שבא מיד אחריו ומשאיר תחושה הרבה יותר שלמה. למרבה הצער הוא מופיע רק במהדורות אירופאיות משום מה. זה שיר שמתאר את החיים והאנשים בניו-יורק של מטה, ומתמקד בבחורה ניו-יורקית אחת, קשוחה, די צעירה אבל לא ממש, שלובשת בגדים זקנים מרופטים, ומקרינה סביבה כל-כך הרבה אופי ונשמה, שהוא רק ראה אותה עוברת ברחוב והרגיש שהוא רוצה להכיר אותה.

עוד שני שירים יפים במיוחד לדעתי הם הביצוע לשיר ''Louie, Louie'', שאין סיכוי שישאיר אתכם עצובים, שקטים ולא מנענעים את הראש, והשיר ''Highway Song'', שהוא פשוט כמו שהוא נשמע, שיר מסע בסיסי. ובמילותיו של בית ממנו, שמראה שוב את הפשטות, הישירות והאמת של איגי באלבום הזה, אסיים את ה''ביקורת'' הזו, אם אפשר לקרוא כך להמלצה החמה שקראתם עכשיו.

''I wake up sweatin in the night
every town is only lights
I 'm addicted to the highway
'cuz I just can' t do things their way
and there ain' t nothin gonna take this road away
nothin gonna take that road away
nothin gonna take that road outta my heart''
שתף
אלבומים קשורים:

אמנים קשורים:
david bowie || the stooges || 

סגנונות נוספים:

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©