 רוצים גם? |
|
 |
''דיוקן האמן כזמר סולו'' יכולה להיות כותרת משנה מצוינת ל-EP המפתיע הזה, שבא משום מקום וכבש את שנת 2006 שלי בסערה. בשנה בה יותר ויותר סולנים של להקות רוק מנסים את מזלם לבד, המנטרה שניסח לעצמו דיוויד באזאן כשעזב את להקתו Pedro the lion והחליט להקליט אלבום סולו היא ''פחות חלקים נעים, פחות חתיכות שבורות''. שום תירוצים על רצונות אמנותיים או כל הפטפוטים האלה. בתכל'ס, אומר לנו באזאן, להקה היא מכונה (משומנת, כשהיא טובה), וככל שיהיו שם פחות חלקים, כך הסיכון לחיכוכים יפחת. אני פשוט הולך על בטוח. הוא עושה בשכל.
כי Pedro the lion, אם להודות על האמת, לא הצליחו אף פעם לנסוק. הם תמיד הסתובבו אצל המאזינים בענן העכור ההוא של ''להקות נחמדות שצריך להקשיב להן פעם כמו שצריך'', ובצדק – גם האלבומים הכי טובים של פדרו לא מחזיקים יותר מכמה שירים טובים והרבה מודעות עצמית שנונה. אבל גם אצל האריה פדרו, באזאן היה המרכז המוחלט, ולא ממש התנצל על כך. ההרכב
השתנה לא מעט לאורך השנים, ובאזאן נשאר תמיד, מכתיב את הטון. משראה שניסיונותיו להיות בן גיבארד של הרוק הנוצרי לא צולחים, החליט באזאן שמספיק להתחפש לאריות, הוא מי שהוא ואי אפשר להתחמק מזה. הגיע הזמן לקרוא לילד בשמו – דיוויד באזאן הולך סולו.
באזאן המנוסה יודע בדיוק מה לעשות כדי לחמוק מחיצי הביקורת המתבקשים: לבקר את עצמו קודם. בשיר הנושא הוא מפגין את המודעות העצמית השנונה שלו במלוא הדרה, ומנהל דיאלוג עם עצמו/המאזינים/חברי הלהקה הנותרים. ''אני עדיין מנהל את המופע הזה, שלא תעיזו לשכוח'', הוא אומר להם, ובאותה נשימה מדבר בשם המקטרים: ''אחי, היה יכול להיות לי סאונד גדול, אבל אני פשוט אוהב לאכזב את החברים שלי''. לכל המקטרגים נסתם הפה, אבל ההתחכמות לא הייתה מספיקה אלמלא היה מדובר פה בשיר פופ משובח. באזאן הוא כותב שירים בחסד, אבל קודם לכל ערמומיות מילולית, הוא מלחין פופ-רוק נהדר, שיודע בדיוק לאן לירות כדי שהשורות שלו יהדהדו בראש שלך כל השבוע, ובכל שיר יש hook כזה, שתופס אותך כמו דג שמן. ככה זה כשבאזאן נשמע באלבום הזה כמו התכה בין
דת' קאב פור קיוטי ל
קאונטינג קרואוז, מינוס הסנטימנטליות.
אל תבקרו אותי, אני רק אחד
''Selling advertising'' הוא מופת לכל שונאי הביקורת הכתובה למיניהם (היי, מה אתם עושים בביקורת הזו?). בשיר שיכול לעשות חור בנגן הדיסקים שלכם מרוב ציניות חומצית, באזאן מכניס לכל מבקרי המוזיקה למיניהם: ''אתה כל כך יצירתי עם הביקורות שאתה כותב על מה שאחרים עושים/ זה בטח מספק מאוד עבורך'', ומזכיר להם ש''אם זה מתחיל לדכא אותך, פשוט תעמיד פנים שאתה לא מתפרנס ממכירת פרסומות, מעקב אחרי טרנדים ומאיסוף נתונים דמוגרפיים''. כי כשחושבים על זה, זו העבודה האמיתית של מבקרי מוזיקה בעיתונות המסחרית, אפילו ב
פיצ'פורק – להביא עוד הכנסות מהפרסום. הדעה לא באמת חשובה. ''אז אם פעם יימאס לך להכין קלטות אוסף בחינם, תמיד תוכל להקים להקה''. אאוץ'.
הבחירה התמוהה של באזאן לחזור על כל שיר באי-פי הזה פעמיים – פעם אחת בעיבוד מלא (הוא מנגן על כל הכלים) ופעם אחת בגרסת דמו אקוסטית – מציקה מעט בהתחלה. למה לנו לשמוע שוב את אותם השירים? אם יש משהו שאיני סובל, זו תוספת מיותרת של קטעים לאלבום שמרגיש ''שלם''. ואכן, בחודשים הראשונים הקשבתי רק לחמישה השירים הראשונים, בעיבוד המלא. אבל כשנמאס לי לסנן בכל פעם ונתתי גם לגרסאות הרזות לרוץ, הסתבר שהרעיון נאה: באזאן לוקח אותנו, בכל האלבום הזה כמעט, מאחורי הקלעים של הבחירה ללכת סולו. הוא כותב על זה טקסטים, הוא מכריז על כך בכותרת האלבום, הוא מדגים לנו בבחירת השירים שגם לבד הוא יכול להישמע כמו להקה שלמה, אבל מזכיר לנו שאחרי הכל, עדיין מדובר פה רק בבחור אחד, מוכשר מאוד, עם גיטרה.
