 רוצים גם? |
|
 |
חלק א' - נדרשתי להבין את הבלתי ניתן להבנה (ואני גם מעולם לא פגשתי אותו במציאות)
אם נדרשתי לתייג את דומיניק א' תחת צבע כלשהו, הייתי הולך על כחול כהה. הוא דווקא עולה על הבמה תמיד לבוש שחור. שחור אלגנטי, שחור מתוחכם. הוא מסוג האנשים שקוראים עיתון עם משקפי קריאה בקצה האף, ומדברים איתך עם העיניים מעל המשקפיים, הוא קרח, רזה, גבוה, מרשים, חתיך, עם גיטרה טלקאסטר. כן, אפשר לראות שהוא-הוא הקראש החדש.
הכחול הכהה שלו אוגר בתוכו סצנות ישנות מסרטים חדשים, ועבודת גיטרות של אדם אחד שמגיע לרמת תזמור עצמי ונשמע כאילו
Godspeed You! Black Emperor בכבודם ובעצמם מנגנים אצלו בתקליט (כמו למשל בשיר הנושא ''L'horizon''). לא, הוא לא עושה פוסט רוק, אבל קטע קרשנדו כזה, אפשר למצוא רק באולמות קונצרטים באירופה הקשה, הנושכת, הקרה, שצבועה גם היא בכחול כהה-כהה, גוונים של ערב יורד.
חלק ב' - ובכל זאת, עובדות של רקע צריך כאן, לא? (רק כדי לסלק חובות)
דומיניק א', יליד 1968, נולד בצרפת. ילד יחיד לאבא שהיה מורה לספרות. למד ספרות מודרנית באוניברסיטה. הייתה לו להקה, הוא פירק אותה. הוציא תקליט ראשון ב-150 עותקים ב 1990, חובק על ידי אנשי הרדיו המקומיים,. עשה דיסק בלייבל של חבר. ווירג'ין קנו את הלייבל, הוא הלך והתפרסם. היום הוא יוצר מאד מוכר ומוערך בצרפת, שייך לחובבי המוזיקה האליטיסטים של אלו שהבינו את בנג'מין ביוליי ממש לעומק ואלו שמבחינתם
קרן אן היא איזה
רוני סופרסטאר ולא יותר (אפילו שדומיניק וקרן הצעירה מסתובבים באותה הקליקה). הוא התפרסם גם ככותב אחד השירים בתקליט האחרון של ג'יין בירקין. זהו תקליטו השביעי.
חלק ג' – פתיח לדיסק ופתח לעולם
רק פסנתר וגיטרה מתחילים את יצירת המופת הזו הנקראת L'horizon, השיר והתקליט. דומיניק אמר שהוא רוצה ללכת על סאונד פשוט יותר מאשר באלבומים הקודמים שלו, ואכן כך מתחיל שיר הנושא הפותח את האלבום (וגם בשאר האלבום הוא מתרחק באופן קיצוני מלעבור את הגיטרה-בס-תופים או גיטרה-אלקטרוניקה רכה-פסנתר או כל שילוב אחר) ולאט לאט הסיפור הופך מותח יותר ויותר. אם זה בגלל מקצב ה 3/4 של השיר, וסגנון השירה של דומיניק, ואם זה בסוף בתזמורת גיטרות החשמל שהוא מרכיב כשכבה על שכבה ומנגן את מלודיית הנושא. גודספיד, אמרתי את זה כבר.
אחרי שבע דקות של שיר, אתה בתכל'ס מבין שלא הבנת מילה וחצי כי זה בכלל לא השפה שלך. אפילו אם אתה דובר צרפתית, אתה לא מבין כלום.
זו צרפתית מסוג אחר, כזו המשייטת בין במאי קולנוע צרפתיים, לסופרים הצרפתיים הנחשבים של התקופה ושל התקופה לפני כן. כל משפט הוא עלום, טומן בחובו עולם.
וכך, דומיניק יורד מהר מאד ממשבצת הסינגר/סונגרייטר (ולכן גם עובר מקום במדף הדיסקים), למשבצת ה 'יוצרים שאתה אוהב ואין לך מושג על מה הם מדברים'.
בשביל להכין את הסיקור על הדיסק הזה, נכנסתי לגוגל, למערכת תרגום אתרי אינטרנט, ותרגמתי שיר שיר לאנגלית. ושוב לא הבנתי. לא רק כי המנגנון פועל אוטומטית ומפספס משחקי לשון, כפילויות וכיו''ב, אלא כי גם הצרפתי הממוצע לא יבין אותו. דומיניק א' הוא קרח, גבוה, לובש שחור, ומסתכל על העולם מעבר למשקפי קריאה. הוא מסתורי.
קטע הפתיחה, שבע דקות שאצל כל יוצר אחר אולי היו מבריחות בנאדם מלשמוע את הדיסק, הוא כל כך רכושני, חור שחור תובעני וטובעני, אוסף ומכנס אצלו מאזינים שלקו בסוג של ניוון ומיני-שוק מעוצמה של כזה קטע, שהבתים בו מגרים לך את האוזן, לעתים מלטפים ולעתים בועטים בך, והסיום שבו, על הקונצרט הזה, דורך עלייך. ברוך הבא לעולם שכולו טוב, אם תסתכל עליו ככה.
חלק ד' – יופי, פתיחה פתיחה, ומה עם השאר?
השאר? אני לא יודע איך לנסח את זה. בואו נגיד שלפחות שנה לא תפס אותי דיסק כמו שתפס אותי L'hrizon. יש בו איכות שאנחנו לא רגילים לה. נכון שמסתורי הצרפתית הלא מובנת עושות נפלאות לשירים, אבל גם אם זו לא הסיבה, יש משהו במלודיות הפשוטות ובהפקה הלא מנופחת אך מדויקת בצורה מפחידה, ששובה את האוזן וגורם להתמכרות. וגם אם אתה תומך בסטיקר המנצח 'רע לי זה פאסה' ואת שנות הדיכאון שלך סיימת אי שם לפני הבגרויות, או אחרי הצבא לפני שמתחילים החיים האחרים – אתה מוצא את עצמך נשאב למלנכוליה המזוקקת הזו, שמובילה אותך בסמטאות צרפתיות חשוכות, קצת של החיים הפשוטים מהזבל, וקצת של הנובו-רישים הבודדים של מסיבות קוקטיילים ואז מגורים ושינה לבד בלי אפילו כלב שיחמם את הרגליים (לסיפור בהרחבה, יש לשמוע את ''Where Do You Go To My Lovely'' של פיטר סטארסטד).
אבל, אם נוצר רושם שמדובר על דיסק של יוצר כנוע ושלוליתי שמרבה לבכות וממעט לחוג את חג החנוכה מדי שנה – זה לא המצב.
יש גם שירים קצבים עם תופים, שאשכרה נשמעים שמחים, כמו ''Dans Un Camion'' (''במשאית'') או
''Retour Au Quarter Lointain'' (''חוזר לרובע מרוחק'' – תרגום לא שלי, סליחה אם זה לא מדויק)
או La Pleureuse'''' (נדמה לי שזה ''במערב'', אבל אני לא בטוח).
אבל דומיניק הזה, מוזיקאי מדהים ומעורר השראה, הוא שקרן גרוע. כי גם בשירים הקצבים שנותנים מימד שמח יותר, יש רובד די עצוב שמבעבע מלמטה, וקופץ לראש ממש אחרי שאתה מסיים לשמוע את השיר וחושב ''רגע, אז למה אני מרגיש לא מאוזן אחרי שיר שמח?'' – זה כנראה בגלל שהוא מעולם לא ניסה לשמוח איתך, הוא לא נחמן מאומן. הוא רוצה את הייאוש שלו כשהוא רוצה את הייאוש שלו. לא מתאים לך – עבור הלאה.
ואתה עובר הלאה, מגיע לסוף הדיסק. שיר לפני אחרון. הזמן נעצר, הכלים שותקים, המוזות מתפוצצות מכל עבר, הלב נקרע (ואם אוריד את המטאפורה מהמשפט האחרון ואשתמש במלים כנות, ריאליות ולא פואטיות – אגיד עליו 'הלב נקרע, באמת').
חתיך!
חלק ה' – Rue Des Marais (שם של רחוב, לא יותר)
עם גיטרה אקוסטית, קצת עיבוד מיתרים קל שלא תופס את כל הספקטרום, דומיניק א' נשמע כאילו הוא יושב על הממברנה של הרמקול/אוזניות שלך ומקריא את הסיפור. לפרקים הוא דרמטי מאד, לפרקים הוא מרוסק ולוחש לגמרי. שהרי הוא שאנסיונר מודרני, על אמת, עם כל המשחק שהוא איננו משחק כלל, ולוקח את ההיסטריה הפואטית של ז'ק ברל ומטיח אותה ב - 2006 על המאזין החדש. מכירים את הצילום האדיר (ואם אתם לא מכירים, נסו לחפש ביו-טיוב) של ברל עושה את ''נמל אמסטרדם'' ואת ''ne me quittes pas''? כשהמצלמה נמצאת על הפנים שלו ורואים שם את הקמטים שעוד לא ייצאו ממנו, ושהכנות והסיפור חוצים את השנים, את עדשת המצלמה, את מרחק היבשות, ומכים אותך עם לום ברזל רותח – זו התחושה שדומיניק א' מעביר בשיר הזה. עליי לחכות ולשמוע עוד שלושה-ארבעה תקליטים שלו לפני שאוכל להכריז בביטחון מלא שלפי הידע המוגבל שלי בשאנסיונרים צרפתיים, מדובר בשאנסיונר החשוב ביותר מאז ברל.
מכל הכתוב למעלה, לא הבנתי על מה האיש מדבר. בתחילה ניסיתי, אחר כך וויתרתי. אתה לא חייב להבין בג'אז כדי לדעת אם אריק דולפי עושה לך משהו או לא, ואתה לא חייב לדעת מה ההבדל בין סונטה לבין סימפוניה כדי לדעת אם אתה באמת חושב שמוצרט גאון, או שאתה סתם מהנהן עם העולם והתפיסה שלו.
חלק ו' – משהו ממני
הרבה מוזיקה חדשה לא שמעתי השנה, זו הייתה שנה עסוקה מאד בלי זמן לשמוע ולהתעמק. בין לבין שמעתי קצת דברים מעניינים (אקרון פאמילי החדש, קאליפון), דברים שהלב קפץ מהתרגשות שאשכרה קרו (ברט יאנש עם תקליט חדש ומ-ע-ו-ל-ה), הכתרתי לעצמי את הלהקה הטובה ביותר בעולם כיום (My Morning Jacket, איזו להקה מדהימה), וגם תקליטים חביבים שעברו ליד האוזן לפעמים ולפעמים קפצו על מזרון ישן בתוך הנשמה (רון סקסמית' האחרון, לדוגמה).
אבל התקליט היחיד שהסעיר אותי, שלקח אותי למקום חדש, שגרם לי להזדקף ולשאול WTF?? היה L'horizon של דומיניק א.
חבר מאד קרוב שלי, נדלק עליו לפני שלוש שנים, וההשפעות הישירות ממנו עשו למוזיקה שלו נפלאות
(ויסלחו לי קוראי הסקירה הזו אם אתן להם עוד אופציה לשמוע, משהו בישראלית (
http://www.myspace.com/elirozen).
לקח הרבה זמן מצידו והרבה ניג'וס עד שנתתי לזה באמת צ'אנס. מחסום שפה זה עניין קריטי בשבילי כי כותבי שירים רוצים שהמאזין יקבל את מה שהם נתנו וכשמדובר במוזיקה בשפה זרה, שהטקסט הוא סופר קריטי, זה מבאס לא להבין כלום. אבל אז הקשבתי סוף סוף לדיסק האחרון והשביעי של דומיניק, וממצב של להיות המום מוזיקלית מהדיסק בלי לדעת איך לכתוב עליו מילה אחת, יצאו פה כל המלים האלה, כנראה שגם מחסום השפה הוא לא ממש מחסום כשמישהו משתמש בכנות כגשר בין שפות.
בתחילה, עוד עקבתי אחרי התרגום העקום ש'גוגל' נתן לי. בשלב מסוים עזבתי את זה לאנחות הרווחה. אין צורך להבין, זה בונוס, אבל את מה שצריך לקבל מהשיר אתה מקבל בדרכים אחרות. הגשה, נגינה, נשימה, לחישות, התרסקויות. הכל שם. סצנה חדשה של סרט ישן. שחקן בסמטה, במשאית, קרח, חתיך, לובש שחור, מוזיקה כחולה, משקפיים בקצה האף, קורא שארל בודלר ברחוב בבריסל. עובר דרך המצלמה, דרך השפה, לא סופר אותך ממטר, רוקד לך בנשמה.
כוסאומו, גומר אותך.
