 רוצים גם? |
|
 |
לפני כמה שנים, כש-Kasabian היו חמישה צעירים אנונימיים שגדלו על פאנק ואסיד-האוס בעיר העמומה 'לסטר', הם החליטו, בעזרת חברת התקליטים שהחתימה אותם, להשתכן בחווה כפרית מבודדת במידלנדס הבריטים כדי ליצור את אלבום הבכורה שלהם. לאחר תהליך התבודדות של שנה וחצי עם השפעה משוערת של סמי הזיה, ואלבומים של
פריימל סקרים ברקע, הגיח לאוויר העולם האלבום הראשון הקרוי על שם הלהקה.
הלהקה יצרה סגסוגת שהכליאה אווירת להיטי רחבה במועדון ההסיינדה עם מידה נכונה של ריף גיטרה מיליטנטי ונצנצי פופ לקישוט. חברי הלהקה גם היו מספיק מסוגננים ורעננים בכדי לתפוס את תשומת ליבו של צהובון הרוק של המדינה. למרות שהיוו בעיקרון מודל לגיטימי בעיניו של ה-NME מודל 04, קאסאביאן למעשה לא היו קרובים ללהשמע כמו להקה ששרה על הערב האחרון שהיה בפאב, או מתבכיינת על התחבטויות החיים הכה-קשות של הצעיר הבריטי המהורהר. כשנשאל למשל טום מייהן, סולן קאסאביאן, מה דעתו על מבחר מהקולגות המוזיקליות שלו הוא ענה בדיפלומטיות שג'וליאן קזבלנקס (מהסטרוקס) הוא ''בטלן אפנתי מזורגג'' , פיט דוהרטי (
ליברטינס) הוא ''נפקן דפוק'', להקת האוטומטיק - ''פשוט זוועה'', ה''טסט אייסיקליס'' – בובות ראווה מרחוב קינגז קרוס. בהזדמנויות אחרות הוא הוסיף עוד איי אלו השתלחויות ביוצרים פופולאריים שונים כמו למשל 'מיי כימיקל רומאנס' וג'סטין טימברלייק.
חוץ מלמצוא אוזן קשבת אצל שחצנים וותיקים כמו האחים גאלאגר שלקחו את קאסאביאן לחמם את
אואזיס ב-2005, ההתבטאויות בתקשורת סייעו לאקט ההתבדלות של הלהקה מדור להקות הרוק החדשות והמצליחות שבחסות ה-NME. דה פאקטו, קאסאביאן היו מספיק נגישים ורוקיסטים בשביל להתחבב על הציבור, אבל בד בבד גם היו מספיק אלקטרונים ואפלים מעט מוסיקלית כדי לייצר אנטיתזה מיינסטרימית ל''אינדי-בוי-בנדס''. כשנשאל מייהן איך היה מגדיר את להקתו שלו הוא ענה בפשטות: ''אנחנו עושים מוזיקה של העם בשביל העם''.
אחרי שנתיים, שבמרכזן הופעה חשובה בפסטיבל 'גלסטנברי' ומיליון עותקים במכירות, קאסאביאן מתמודדים כמו רבים אחרים וטובים מול ''מבחן האלבום השני''. כשצל קל מעיב על תדמית הלהקה, חציו ניחוח מגלומניה וחציו הכרזת אוטנטיות עצמית מחשידה, חובת ההוכחה קיבלה נדבך תדמיתי נוסף. באוגוסט של השנה שעברה, כמו בסנכרון עם שדה הקרב הלבנוני, שוחרר קליפ ראשון מהאלבום הממשמש ובא. את הקליפ לשיר ''Empire'' ליוו סצנות מלחמה מהמאה ה-19, כשבין שליחים שנורים ע''י צלפים וחיילים שצונחים עם הפנים ארצה לתוך הבוץ מתהלכת הלהקה וזועקת באופן חזק ומטריד
''Stop! It's happening again! We're all wasting away!''. סימפול כינורות אפוקליפטי קישט את אותו דרייב אגרסיבי של הלהקה, לכדי יצירת פסקול של מכונת מלחמה משומנת ביותר.
''אמפייר'' הוא שיר הנושא, מספרו ארבע, באלבום החדש בעל אותו השם. למעשה, כשמדברים על סינגל הנושא, מדובר על קטע כל כך מוצלח וחופף לאופי המוסיקלי שמשדרים קאסאביאן, שבמידה והאלבום כולו היה מכוון לנושא הנ''ל, אפשר היה לאמר שמבחינת מימוש הפוטנציאל האפשרי Empire הוא לקאסאביאן, מה שהיה The Bends בזמנו ל
רדיוהד. את הקשר הרעיוני וקווי דמיון נוספים ללהקה המפורסמת מאוקספורד מספק מייהן בעצמו: ''באלבום החדש שלנו (Empire), אנחנו עושים צעד אמיץ משתדלים לגוון בין הסגנונות והקצב. אנחנו כמו
רדיוהד במובן הזה, שהם היו היחידים שהצליחו לשחק בין סגנונות שונים ולהישמע טוב תוך כדי''.
אוהבים את כולם... ובעיקר את עצמם
הקטע הפותח, ''Apnoea'', הוא מתקפת האוס אלקטרונית שמתחלפת בהבזק לקטע גיטרה איטי בשם ''British legion'', שנשמע כמו שיר ש-Badly Drawn boy החליט לתרום לקאסאביאן אחרי ערב בודד בדיסקוטק. כשממשיכים הלאה, ובחיתוך ישיר מהעוצמה של ''אמפייר'' קופצים למנגינת רייב הזייתית כמו ''Last trip (in flight)'', אפשר להרגיש שלא משנה טיב השירים, ערבוב סגנונות בכל כך מעט זמן לא בהכרח משאיר את המאזין עם הנאה מלאה. מייהן אמנם לא שיקר כשציין את השינוי התכוף בטמפו של שיריו, אבל הוא גם לא חשף את הבלבול הקל שיכול להיגרם למאזין.
יאמר לזכותה של קאסאביאן שהמשך האלבום מתמקד בקו קצת יותר קוהרנטי ואחיד שלוקח את כל מה שאפשר לשאוב משק ההשפעות המייצגות את האופי של קאסאביאן ומדביק עליהן את החותמת האישית שלה. החל
מספירטואלייזד, הכימיקל בראדרס,
דפש מוד,
הסטון רוזס ואנקל, Dj Shadow, הוורב, וכלה ב
טי-רקס, מעורבבים כולם בכור ההיתוך. קאסאביאן מצליחה לבצע את ה''חקיינות'' ההכרחית כדי ליצור שירים שנוגעים באותן ההשפעות, אבל תחת היד האגרסיבית שלה עצמה, דבר שהיה פחות בולט באלבום הקודם שלהם. נואל גאגלאגר יכול להיות גאה בחיקוי שקאסאביאן עשו לחיקוי שלו לפסיכדליה ביטלסית בשיר ''Sun Rise Light Flies''.
הקו שמצליח לחזור ולחבר שוב ושוב בין השירים השונים שבאלבום מתייחס לאווירה של ביטחון עצמי שלעתים מתכתבת עם אופיים של כוכבי הרוק הגדולים ביותר. אפשר לקחת כדוגמא בולטת את ''Shoot the runner'' שמעלה באוב את אנרגיית הגלאם רוק של מיק רונסון במקצב מימי הספיידרס פרום מארס, ואפילו מוסיף קריצה לשורה שכתב
דיוויד בואי: ''I'm the king and she's my queenbitch''. קטע מבריק למדי, שמביא דווקא ביטוי למאצ'ואיסטיות הקאסאביאנית בגזרת הבריטפופ החדש.
כשמקשיבים ל-Empire בכלליותו לא מתקבל, כאמור, אלבום מאוזן. חברי קאסאביאן לא מתעסקים ב''סיפורים'', השירים שלהם בלאו הכי קצרים במלל ובד''כ מצביעים על נושאים אמורפים, כך שהדגש על הלחנים והמוסיקה אמור לעשות את רוב הרושם. הכישרון ניכר בבירור ורק בגלל חוסר היציבות הקל ששורר באלבום נוצר סדק בשלמות.
האלבום הנוכחי מראה שיש להם את הסגנון והיכולת המזהירה לשחק באדישות בכמה תחומים מוזיקליים שונים, ובניגוד גמור לתסמונות הדעיכה של האלבום השני, קאסאביאן למעשה ''התקדמו'' יותר מדי מהר, לפני שהצליחו לייצב לגמרי נישה וסגנון אישי קבוע משלהם. ברגע שהם יחזרו אחורה מעט, אולי באלבום השלישי, וייזכרו שאחידות היא לא מילה גסה, הם כנראה יוכרו (ולא רק יכירו בעצמם) כאחת מהלהקות המובילות והחזקות של סוף העשור בבריטניה.
