 רוצים גם? |
|
|
 |
ממרום שנות החיבה שלי והזיקה שאני מוצא למוזיקה הישראלית , אני מרשה לעצמי לפתוח היום בסיווג קל של הכותבים הישראלים של ימינו: יש את זה שימשיך לנסות ולרגש בדרך המקובלת (ווברוב המקרים לא יצליח), יש את הכועס המרדן שחולם על הפיכה, יש את ההוא שהטקסט עבורו הוא רק גשר מאולתר להבעת המוזיקה שלו, ויש את הכותב התל אביבי הנוקב והגס (וככה, על הדרך, נוסיף לרגל החג גם את הזה שאינו יודע לכתוב).
אם אתמקד לרגע בכותב התל אביבי (כתיבה שהתפתחה בשנות התשעים), אוכל גם אותו לחלק לשניים: האחד, הכותב הנוקב והגס שכותב טקסט מעניין, חד, בוטה וקולח, והשני - הכותב אסף ארליך, שהמציא את המונח כתיבה תל אביבית-אינטליגנטית. ובו, מסובין יקרים, עסקינן היום.
אסף ארליך אמנם לא תל אביבי במקור אבל עם צאת אלבומו השני, חדשות מהמגירה, בהחלט ניתן להכניס אותו לסצינה הגוש-דנית , עם כוכבית גדולה שנותנת לו פן אחר מהשאר. דומה אבל שונה. אחרי שאלבומו הראשון,
טוקשואו, קצר מחמאות וביקורות מפרגנות בעיקר מהתקשורת ומהקולגות, עושה רושם שלא יעברו מספר חודשים מצאת האלבום השני עד שארליך יתגלה לציבור הרחב או לפחות לחובבי הרוק הציוני.
חמוש בטקסטים אינטליגנטיים, מעניינים ונוקבים הוא ממשיך את הקו האחיד שזרם לאורך כל אלבומו הראשון. בכלל, גם לאחר כמות די מכובדת של האזנות לאלבום הזה, המאזין עדיין לא מבדיל בין שיריו השונים לפי תוכנם המוזיקלי אלא רק לפי הטקסטים. וזה יאמר דווקא לזכותו של ארליך, רבותיי. האלבום הזה נשמע כרצועה אחת גדולה בעלת אמירה גדולה לא פחות. תשאלו , כמה כבר אפשר לחדש באמירה בארץ כל כך קטנה ועוד בתל אביב? אפשר גם אפשר, יענה ארליך. ויתגמל אותכם במספר דוגמאות :
''אם אתה לא שונה בעיר הזאת, אתה לא שווה כאן כלום''
''עשרה ימים, שורף מדרכות חדות, ימים מתייבשים פחות, זה מרגיש כמו תמיד''
''את כל הספרים החדשים עמוק לים , נבנה שפה חדשה שתהיה רק שלנו''
''אני מכיר אנשים עד שזה מפסיק, ומתעקש להתאכזב מהגילוי''
כמה שהמשפטים האלה עוצמתיים, ככה הקול של אסף שמיימי וככה ההפקה של עידו אגמון איכותית. בניגוד להפקה של חברו, חמי רודנר, שהפיק את האלבום הקודם, האלבום הזה נשמע מגובש הרבה יותר והאיכויות של ארליך כמבצע באות יותר לידי ביטוי. ראויה לציון עבודת גיטרות מרופדת היטב ברית'ם שמשדר רוקנרול, כשמדי פעם מטבלים בפסנתר חשמלי ובקונטרבס. חזק בהחלט.
אם נתייחס לשירים, הבולטים באלבום הם ''עשרה ימים'', ''כשתבואי אליי'' ו''התאבדות אפלטונית''. בכלל, ''התאבדות אפלטונית'' הוא טקסט מציאותי עד כדי כאב על השנים האחרונות ועל השינויים התכופים בין פסטה לפיגוע. שיר חלש בעיני הוא דווקא האחרון באלבום, ''ומתרסק'', שזז יותר בכיוון הפאנק וקצת מבהיל נוכח יתר האלבום ששונה בסאונד שלו.
ארליך הוא אחד הכותבים הטובים ביותר של זמננו, אמיתי ובועט. אמנם כבר שמעתי אנשים שמגדירים אותו כיומרני, כמי שלא מצליח לתת משמעות לצירופי המשפטים המרשימים שהוא מעלה על הכתב, אבל בעיני – אם זה מרגיש אינטליגנטי ונשמע טוב, זה מצויין.
