הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: עברית
NMC, 2007    [אלבום]
ברמן ללא ספק בחור עם השכלה מוסיקלית רחבה וטביעת-עין טובה, הוא מגוון בכתיבה שלו, יורה בחופשיות על כל נושא, מלהטט בין סגנונות. יש לו את כל הכלים לעשות דברים גדולים במוסיקה הישראלית, לו רק ירצה, לו רק יבחר. כל שעליו לעשות הוא לסדר לעצמו את העדיפויות
מאת: sageeb בתאריך 08/05/07

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
ברק אלנקוה
והגטו
סווינגרס

זכותו של פאזל
להיות מורכב
יום/שני/האחרו
ן/של/אוקטובר

יופי
הלהקה שלא
הייתה

לך עצב, תן
קצב!
פורטיסחרוף
על המשמרת
סאבלימינל
והצל

האור והצל
אתי אנקרי
רואה לך
בעיניים
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 0    דירוג הגולשים: 6.8 (8 מדרגים)

יותר מדי יומרני, פחות מדי עמוק
רוצים גם?
נפגשתי לראשונה עם אריק ברמן ב''שגעון הכדורגל'' של עמנואל רוזן בערוץ 10. כמה גברי ככה אותנטי. ברמן שר שם את ''שער 6'' ואני ציינתי לעצמי כמה נקודות: הבחור מוכשר (ככותב, כמלחין) , הבחור שמע טונות של מאיר אריאל (ז'ה טם, איי לאב יו...), הבחור אמין. וזה יופי של שיר (כולל כמה שורות מיתיות כמו ''דור שלישי לכיסאות פלסטיק עם המשענות'' או ''אבי אמר לי 'שבת אחת, בן, כל זה יהיה שלך''').

הפגישה השנייה עם אריק הייתה עם ''המתוקות האחרונות'' בכל מקום אפשרי על גלי האתר. כמה המנוני ככה מציק. ברמן שר בכל פינה את השאנסון ההו-כה-שוביניסטי-בן-זונה שלו, ואני הוספתי לעצמי עוד כמה נקודות: הבחור כותב יפה, לבחור יש פאסון, הבחור שמע גם שלומי שבן (והפנים יפה את ''דניאלה'' ו''שרמוטה פוריטנית'', אולי אפילו את ''אריק''), לבחור יש חוש הומור, אבל גם שהפאסון של הבחור קצת מחבל בכתיבה שלו.

הפגישה השלישית והארוכה מכולן הייתה הפגישה עם אלבום הבכורה של ברמן, I (רמז לבאות?). זו הייתה פגישה עם עוד שנים-עשר שירים נוספים על אלה שכבר הכרתי, חלקם טובים יותר, חלקם טובים הרבה פחות. כמה עמוק ככה יומרני. ציינתי לעצמי נקודות לסיכום, שאשמח לחלוק איתכם כבר עכשיו: ברמן אכן מוכשר, בטח המוכשר ביותר מה''מחזור'' שלו ברימון (תיכף נגיע לזה...), ברמן נשמע מצוין כשהוא לא עסוק בלהוכיח לכולם כמה הוא גבר-גבר או כמה הוא רגיש-גמיש, משה לוי (על ההפקה) ואודי קראוס (על העיבודים) עשו יופי של עבודה, אבל בסופו של דבר מדובר במוצר בינונימי, כמו שברמן עצמו מגדיר את זה.

ועכשיו אני רוצה לטפל בנושא רימון ולסיים עם הרימון-בלי-נצרה הזה שגורם לכולם (כולל אריק ברמן) לויברציות. רימון בעיניי הוא בית-ספר נפלא. הייתה תקופה שביקרתי שם לא מעט, ותמיד פנטזתי על היום שבו הפלייליסט ייכבש על-ידי בוגרי בית-הספר, משכילים ומוכשרים, עם רקע מוזיקלי רחב ושנים של שפשוף, ההפך הגמור מהכוכבים הנולדים שמתרוצצים לנו בין הרגליים. וכאילו כדי להרגיז הגיעה בשנה שעברה החבורה העליזה של קרן, איה ומירי (להלן ''המחזור של אריק'') ועשתה לי הפוך על הפוך.

ולא שהם לא מוכשרים, ולא שהם לא יודעים את התורה, ולא שהם לא משופשפים. אבל בניגוד למהפכה שחשבתי שתגיע, מהפכה מהסוג שחוללו כאן גרוניך וכספי בשנות ה-70 או חבורת טאטו בשנות השמונים, קיבלנו בשנה שעברה חבורה שהחליטה במודע להשתלט על הפלייליסט, להשתמש בפלייליסט כנגד עצמו, ''לפצח את השיטה'' כמו שקרן פלס מעידה על עצמה, ללמוד את הרגוע-רגוע, לזקק אותו, למדל אותו כך שזה לא בעיה לייצר עוד ועוד רגועים-רגועים כאלה, שיהפכו ללהיטי ענק ולא יגידו לי כלום (כלום!!!) על החיים שלי, ויישכחו באותה מהירות שבה הם נכתבו.


גבר גבר



קרן פלס העידה באיזה ראיון שהיא כתבה למירי מסיקה כמו שרמי כתב לריטה. ורמי קלינשטיין בעיניי זה יופי של מודל, לו רק הייתה פלס לומדת אותו לעומק. אבל פלס מסתפקת בדביקות ובתיאטרליות של ריטה המאוחרת או רמי המאוחר, ולא של, נניח, ''על הגשר הישן'' או ''ימי התום''. וכך אנחנו מקבלים גרסה חיוורת, לא מעניינת, של הדבר האמיתי, ולא השפעה אמיתית או אבולוציה. ואני מציין את זה רק משום שאותו הדבר קרה למר ברמן עם ההשפעות האישיות שלו, שעולות כל-כך בבירור מהיצירה שלו שפשוט חייבים להתייחס אליהם – מאיר אריאל ז''ל מחד ושלומי שבן מאידך.

אם הייתי צריך להמר הייתי אומר שברמן, שוודאי התעמק באלבום של שבן, ומפזם בעיקר שירים כמו ''כולם אומרים'' או ''שרמוטה פוריטנית'', מקסימום ''דניאלה'' או ''אריק'', ולא נניח את ''ערב לזכרי'' או ''בן אדם רגיל''. גם במקרה של אריאל, הייתי מהמר שהוא נשאר בתחום הקליל יחסית של ''טרמינל'' או ''שיר כאב'' ולא מעמיק לתוך ''פלוגה בקו'' או חלילה ''צועק את שחסר לו''. ברמן לא מצליח להתעלות בכתיבה שלו לגבהים של שבן, בטח לא של אריאל, וגם הלהטוטנות המוסיקלית שלו חיוורת לעומתם. ברמן חד-ממדי, שטוח ועסוק יתר-על-המידה בעצמו, וכך התובנות האובר-מתחכמות שלו, השוביניזם העלק-מגניב שלו והרגישות המתנחמדת לא יוצרים תחושת קרבה כמו אצל שני האדונים הנכבדים אלא דווקא מרחיקים.

שבן לא מתבייש להודות, למשל, שהוא לא בקטע של כדורגל או שהוא נתקל בקשיים ב... אתם יודעים (''כולם חושבים תוך כדי על כדורגל / אני חושב על שיר של גרייטפול דד...''). ברמן רוצה שתחשבו שהוא מעביר את חייו מול ערוץ 5, תוקע גרפסים ומרגיז את בת-זוגו (''יש כרטיסים לבלט רוסי, אתה צריך להתלבש/ יש מנצ'סטר וליברפול, חי בערוץ חמש''). מאיר אריאל משתמש בואן-גוך ככלי לביסוס נדבך נוסף בדמות ב''דומם עם זוג נאהבים'' (קרדיט על הניסוח המדויק למיכל רונאל). ברמן עסוק בניים-דרופינג עצבני ב''אהבה באור וצל'' ושופך בבת אחת את ווגנר, ראוול, פיקאסו, גוגן, לנון, קייב, ואן-גוך ורפאל.

זה, אם תרצו, באריזת פלסטיק, ההבדל בין יצירה שיש להתפאר בה לבין חיקוי חיוור. וכמו במקרה של קרן פלס, לא מדובר בטעות או בפספוס. זוהי בחירה מודעת, בחירה שמטרתה לעשות רושם, להשאיר חותם, להיתפס כ''ילד רע'', כ''עושה בעיות'', כ''חצוף'' שבחבורה. פייר – זה מצליח לא רע לברמן, אם שופטים את זה בסולם של רייטינג, השמעות וכנראה גם מכירות. אבל מבחינת איכות אין הרבה מה לדבר על אריק. שניים-שלושה שירים שווים, והשאר גוון חיוור של חיוורון.

הפאסון של ברמן הורג אותו. גם כשהוא מנסה לחשוף פכים קטנים מחייו, ממש ייסוריו של ברמן הצעיר, ב''יום חדש נפלא'' (''בבית קפה בפינה אתה דופק הופעה / בין השכבות של העוגה הם מוחאים לך כפיים'' או ''אלו ימים שהאומנות הפכה ליומנות'') הוא חייב לצאת גבר ומאבד את האמינות (''העגיל בלשון, הפסנתר בסלון, הסמים בארון...''). כשהוא לרגע יוצא רגיש ופגוע, כמו ב''מה עוד ביקשת?'' (''רצחת וגם ירשת'', ''שעשה לך בדיוק מה שעשה לי''), הוא חייב להיות זה שפוגע, זה שאומר את המלה האחרונה (''פתאום את ממלמלת שאני הכי טוב שהיה לך במיטה / לא שזה כזה קשה, כל השאר בטח עשו אותך בעמידה''). את ''זה לא שאני אור'' הוא מתחיל נהדר (''אם תסתכלי בתוך עיניי ותראי שם משהו טוב חולף / אל תופתעי אם תגלי שזה הטוב שבך שמשתקף''), אבל הורס באמצע עם הפוזה (''ואם הוא גבר שיבוא לדרוך אצלנו בשכונה'').


...אבל בשביל מה זה טוב?



ואני לא מדבר על ''ג'וני'', שדניאל סלומון היה מעיד עליו שהוא סכריני ומביך, ''בינונימי'' הבינוני-ומטה שנשמע כמו משהו שנשאר על רצפת העריכה באולפן של טיפקס, ''לא נורא'' שנשמע יותר מדי כמו בן ארצי ו''אם היה לזה סיכוי'' שאם הוא לא הומאז' לערן צור (לשתות את הרוק שלך, לנקות את הלכלוך הרטוב שלך, לנשום את החיידקים מהשיעול שלך וכד') אז אני לא יודע הומאז' מהו. יש יותר מדי כמעט-טוב ובלתי-מספיק באלבום הזה, כדי לקלקל אפילו את פינות המחמד שמסתתרות בו.

כי כשברמן לא עסוק בעצמו, ובלהוכיח לכולנו כמה הוא גדול/גבר/מוכשר/זיין/וכד', הוא יודע לכתוב שירים נהדרים. שירים כמו ''בין אלון לאיזדרכת'', על רוח הרעות שהפכה לרוח שטות, ''תשמח'' שנוגע בקיטש אבל גם בקיטש יש שמץ של אמת, ''אהבה באור וצל'' שהוא יותר יומרני מעמוק אבל עושה את העבודה ו''אפשר לחשוב'' שנועל את האלבום ומשאיר טעם טוב לבאות.

טעם טוב, כי ברמן ללא ספק בחור עם השכלה מוסיקלית רחבה וטביעת-עין טובה, הוא מגוון בכתיבה שלו (נע בקלות בין רוקנ'רול לשאנסון, ובין ג'אז לאלקטרו), יורה בחופשיות על כל נושא, מלהטט בין סגנונות. יש לו את כל הכלים לעשות דברים גדולים במוסיקה הישראלית, לו רק ירצה, לו רק יבחר. כל שעליו לעשות הוא לסדר לעצמו את העדיפויות (או למי שמנהל לו את העניינים, בין אם אלה יחצ''נים או חברת התקליטים) – זה חשוב למכור אבל חשובה גם האמת המקצועית, זה חשוב להתפרסם אבל צריך לחשוב גם על המשקל הסגולי, להיטים זה יופי אבל לא חייבים להתמיד באותו פס הייצור.

כי I הוא לא אלבום רע. גם אובייקטיבית ובטח ביחס לאלבומים שיוצאים כאן ולאלו שמתנגנים ברדיו. בכל יום אני אעדיף את ברמן על פני שאר רימוני הרסס, כמו גם על פני המתיקות הסכרינית של כוכב נולד או הפופ הטיפש של מפעלים בע''מ כמו רוני סופרסטאר. ליד אלה ברמן הוא כוכב גדול, כשרון ענק, דמות להערצה. אבל יש לי תחושה, לא מבוססת אבל תחושה, שברמן לא רוצה להצטרף למועדון של אלה. הוא היה מעדיף את חברתם של שבן ואריאל (אם רק היה עוד בינינו), אהוד בנאי או פורטיסחרוף, אפילו רמי קלינשטיין. ואני יודע שהוא יודע שזה לא אלבום ראשון בסטנדרט של הנ''ל.

כי שבן ואריאל, כמו גם בנאי או פורטיס, אפילו רמי, כולם רצו בתחילת הדרך בעיקר ליצור משהו משמעותי. ואם זה תפס, כשזה תפס, במוקדם או במאוחר, ואפילו הפך ללהיט, מה טוב. אף אחד מהם, בטח שלא בתחילת הדרך, לא כיוון מראש לרדיו או לפלייליסט או לטעמן של מתבגרות שמסמסות בטירוף למצעד זה או אחר. אני בטוח שהיה על זה איזה שיעור ב''רימון''. וכשברמן יסדר לעצמו את האג'נדה, אם הוא יסדר לעצמו את האג'נדה, אולי הוא יצליח להתברג יום אחד לרשימה אחת עם שבן ואריאל. הוא עוד לא שם, גם אם יש כמה אנשים בברנז'ה שהכתירו את האלבום שלו בתור ''אלבום השנה של 2007'' מיד עם צאתו.
שתף
אלבומים קשורים:
מאיר אריאל :: שירי חג ומועד ונופל ||| שלומי שבן :: שלומי שבן |||

אמנים קשורים:
מאיר אריאל || שלומי שבן || 

סגנונות נוספים:
רוק עברי | 

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©