הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
iron maiden :: the number of the beast
emi, 1982    [אלבום]
והפזמון האיטי, הכבד, הכיל רק שורה אחת שחזרה על עצמה, כמו קריאה לצבא להתאסף: "Children of the Damned!". הרגשתי את הכליות שלי נעות. הורדתי את האוזניות, קראתי למוכר וקניתי את התקליט
מאת: ג'ורג' ו. בוש בתאריך 18/09/07

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
מיכל קהן
מיכל קהן
queen
a day at the
races
deerhoof
apple o'
calexico
feast of wire
various
artists

secret love
dredg
el cielo
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 0    דירוג הגולשים: 9 (7 מדרגים)

הדבאנג על החיים שכמעט היו חיי   מתוך פרוייקט שורשים
רוצים גם?
נולדתי בקליפורניה בשנת 1965. מהוריי המאמצים, בוגרי קיץ האהבה והשלום של 1969 שכל חייהם סבלו מהצקות והטפות של הממסד, למדתי שאתה לא יכול להאמין באהבה ובשלום, בפציפיזם וברכות, מבלי לחטוף מכות משוטרים, לסבול הטרדות של סוכנים פדראליים ויריקות של ותיקי הצבא בכל פעם שאתה עובר מולם ברחוב. אני לא באמת מאשים אותם שבסופו של דבר הם החליפו את הדגלים הצבעוניים של שמחה ומרד בדגל כניעה לבן, מצאו עבודות יומיות וקנו בית בפרברים עם גדר לבנה. אחרי הכל, מה אתה כבר יכול לעשות עם ההרגשה הזו שכל העולם נגדך, שהערכים שאתה מחזיק בהם לא נותנים לך שום כלי נשק שבאמצעותם תוכל להילחם בחזרה?

בינתיים גדלתי כמו כל ילד אמריקני. אכלתי עוגות תפוחים ונשבעתי אמונים לחוקה בכל בוקר בבית-הספר היסודי. שחיתי בחופים הזהובים של קליפורניה כבר בגיל 13, ועבדתי במסעדה בלילות הקיץ בגיל 15. את החברה הראשונה שלי פגשתי בגיל 16, ביום הראשון של התיכון. ואיכשהו, איכשהו, מעולם לא הרגשתי שייך. כולם מסביבי נראו כל-כך מאושרים: חייכנים, שזופים וחסרי דאגות. שנות השבעים היו תקופה פרועה, לפחות ככה מספרים, אבל איכשהו תמיד פספסתי את המסיבות הכי שוות והבחורות הכי זוהרות מעולם לא ראו אותי, אלא דרכי. זה היה כאילו כל העולם צבוע בצבעים עליזים, ואילו אני תמיד נסוגתי לרקע האפור, וחי לי בעולם משלי, אפל קצת יותר מהעולם שבו חיו כולם.

>br<>b<כאן מסתתר מטאליסט מתוסכל>/b<



היו לי כמה חברים, לא הרבה. החבר הקרוב ביותר שלי היה אחד שגר ליד הנמל, ועישן כמויות מסחריות של מריחואנה. פאק, על מי אני עובד – שנינו עישנו כמויות מסחריות של מריחואנה. היינו מבריזים מבית-הספר והולכים לנמל, לעשן ולהתבונן בספינות, בכל פעם שלא התחשק לנו להקשיב למורה לכימיה או לחטוף מכות בהפסקה. היינו מדברים על כל דבר – סרטים שראינו, תקליטים שאהבנו, ביה"ס, ההורים, בנות שהיינו מאוהבים בהם בסתר, החברים שלהן ששנאנו מעומק ליבנו. תכננו תכניות לעתיד, מה נעשה שנסיים את ביה"ס. לא היה לנו ספק שנעזוב. בדיעבד, אני חושב שהתשוקות הללו לעזוב לא הונעו כל-כך מרצון להתרחק, נניח להתרחק ממחסור או מהתעללות, אלא מרצון לשאוף קדימה למשהו אחר, משהו שונה. התשוקה הזו לא נבעה מסיבה, אלא מתכלית – מרצון להשתייך למישהו, למשהו, להיכנשהו.

כשלא היינו הולכים לנמל היינו מסתובבים במרכזי הקניות שבקניון השכונתי. היינו שורפים שם שעות מבלי לעשות כלום. יום אחד, מתוך שעמום ואולי תסכול, נדדנו אל תוך חנות תקליטים. החבר שלי הלך לנבור בערימה של תקליטים משומשים, בתקווה אולי למצוא איזה משהו מעניין במעט כסף. הוא לא ידע ממש מה הוא מחפש, וגם אני לא ידעתי. שוטטתי קצת בין המדפים, ונראיתי אבוד. מעולם לא הצלחתי להבין את אותם אנשים שיצודו תקליט של פינק פלויד או דייויד בואי מהדפסה ראשונה, ועוד ישלמו על זה המון כסף. מוזיקה אצלי תמיד הייתה ברקע – לא הפריעה, אבל גם לא הועילה. איכשהו הגעתי לאזור שהיה מסומן בשלט "הבי מטאל," ונברתי בו קצת. פתאום שמעתי קול מאחורי. הסתבר שזה היה המוכר שעבד שם באותו היום. "מה אתה מחפש, חבר?" הוא שאל בידידות. "לא יודע," אמרתי. הוא הביט בי. "הממ..." הוא שפשף את זקנו, "אתה נראה לי בחור בסדר, אני חושב שיש לי משהו שיעניין אותך." הוא אמר וניגש למדף שמאחוריי, נבר בו קצת, שלף תקליט ונתן אותו לי. הבטתי בעטיפה. היה מצויר שם שטן אדום על רקע להבות, ומאחורי דמות ענקית דמוית-שלד, שבאצבעות ידו החזיק חוטים שהיו קשורים אל השטן האדום כאל בובה. השבתי את מבטי למוכר. הוא מעולם לא עניין אותי קודם ולכן מעולם לא באמת הבטתי בו. עכשיו ראיתי שהוא היה מבוגר ממני בכ-5 שנים, מקועקע, ולובש בגדים שחורים. רק שהוא לא נראה מאיים – הוא חייך. הבטתי שוב בתקליט וקראתי את שם הלהקה: Iron Maiden. לאלבום קראו The Number of the Beast. השנה הייתה 1982, ואני הייתי בן 17.

>br<>b/b<



"זו להקה מאנגליה," הסביר המוכר. "הם בדיוק החליפו סולן. הסולן הקודם היה לא רע אבל הוא שתה המון ועשה בעיות אז הם העיפו אותו. אם אתה שואל אותי, זה הצעד הכי חכם שהם יכלו לעשות. הסולן החדש אדיר. הוא נשמע כמו זמר אופרה, אבל הוא משתלב מצוין בשירים שלהם, גם באיטיים ובכבדים. רוצה לנסות לשמוע?"
"אממ... טוב," אמרתי.
ניגשנו לפטיפון שעמד לרשות הקונים בקצה הדוכן. תוך כדי שהוא מכין את התקליט להשמעה המוכר אמר לי: "הם מאוד כבדים, אבל השירים שלהם מאוד מלודיים. הריפים קליטים, התיפוף חסר פשרות והשירה מתנשאת מעל כל אלו כמו מטוס קרב. תאמין לי, האלבום הזה יהפוך לקלאסיקה."
הוא הפעיל את הפטיפון והלך לעזור לשני בנות בלונדיניות שעמדו בצד החנות וציחקקו. הפטיפון התחיל לנגן, ובמשך כמה שניות לא קרה כלום. פתאום נכנסו כל הכלים בבת אחת: "טה-טדה-טם! טם-טם!" והריפים החלו להתנגן, מקפיצים ואנרגטיים. הסולן שאג "Invaders!" ושאר הכלים ענו לו. "Fighting!" הוא שאג שוב, ושאר הכלים שוב נענו לאתגר. "הי," חשבתי, "זה לא רע", לאורך סולואים חדים שהתפתלו בין התופים והבס. השיר הראשון הסתיים בפיצוץ שבו החל, והשיר השני התחיל. ציפיתי לעוד התקפה קולית, אבל הופתעתי לשמוע שאת השיר הזה דווקא פותח אקורד מצלצל, וליינים של בס וגיטרות התחילו לנגן לאיטם. סולו גיטרה הפציע ברקע והסולן התחיל ללחוש משהו לא ברור על דמות עם עיניים בוערות שהולכת לאיטה והפזמון האיטי, הכבד, הכיל רק שורה אחת שחזרה על עצמה, כמו קריאה לצבא להתאסף: "Children of the Damned!". הרגשתי את הכליות שלי נעות. הורדתי את האוזניות, קראתי למוכר וקניתי את התקליט.

בשבועיים שלאחר מכן "Number of the Beast" לא ירד מהפטיפון שלי. פשוט לא יכולתי להפסיק לשמוע אותו. לסולן, ברוס דיקנסון, היה את הקול העוצמתי ביותר ששמעתי עד אז, קול ששמר על חדות וכוח גם בצלילים גבוהים וגם בנמוכים. הדיסק היה מלא בסיפורים מסוג שלא שמעתי עד אז: סיפורים על פולשים נורדיים ועל שבטים אנגליים שהודפים אותם בכידונים הנוצצים לאור השמש, על דמויות שטניות בוערות, ועל אסירים הנמלטים, מלאי גאווה וביטחון, מידי רודפיהם. בשיר החמישי, "The Number of the Beast", הייתי מקבל צמרמורת של תענוג בכל פעם שהקריין היה פותח וקורא את הפסוקים מספר ההתגלות, המספרים על החיה שעולה מן המצולות להשמיד את העולם. הגיטריסטים אדריאן סמית' ודייב מארי ניגנו ריפים וסולואים בשליטה שלא שמעתי כמותה עד אז, וחטיבת הקצב הייתה מושכת קדימה, תמיד קדימה, עד הפזמון: "666, the number of the beast/ sacrifice is going on tonight." יכולתי לדמיין את עצמי ככהן פגאני שמקריב קורבן, וחשתי רעד מבפנים. בפרבר הקליפורני הלבן והמהוגן שבו גדלתי, זה הדבר הקרוב ביותר למרד מזוין שיכולתי להרגיש.

>br<>b<גם אני מתבגר מורד>/b<



השיר שאחריו, "Run to the Hills", היה אחד האהובים עלי. לא ידעתי שבס ותופים יכולים להישמע כמו דהרות סוסים. איך לא חשבו על זה קודם? רק על זה מגיע לבסיסט, סטיב האריס, פרס נובל לחדשנות ומקוריות. הוא והמתופף, קלייב בור, מעניקים לשיר תחושה של תנועה מהירה, בהולה, שמחמיאה בדיוק למילים ששר דיקנסון: "Run to the Hills/ Run for your lives." בשמיעות חוזרות הבנתי שהשיר חוגג את גבורתם של האינדיאנים שנלחמו במתיישבים הראשונים, ספרדים ובריטים, שבאו אל העולם החדש ומאוחר יותר באמריקנים שדחקו אותם מערבה בשיטתיות. הם היו הפולשים הזרים שמתקיפים את הנשים והילדים, ולא משאירים ברירה לאינדיאנים אלא לנוס אל הגבעות, לנוס על נפשם. עד היום אני כואב את כאבם וחוגג את גבורתם דרך השיר הזה, וכילד קליפורני שגדל על המיתוס של כיבוש המערב, זווית הראיה הזו הייתה חדשה, מעניינת ואף מרדנית – אף אחד בביה"ס לא טרח לספר לנו שהניצחון שלנו הוא אסונו של האחר.

אבל ללא ספק, השיר האהוב עלי בדיסק הוא גם השיר המפורסם ביותר, זה שגרר החרמות ואיומים על הלהקה מצד גופים שמרניים שחשבו שהלהקה מעודדת התאבדות, שטניזם ומוות – "Hallowed Be Thy Name," המתאר מחשבותיו ורגשותיו האחרונות של נידון למוות בבוקר הוצאתו להורג. השיר נפתח בצלצול פעמון כבד מבשר רעות, וגיטרות אווריריות ואפלות, כמו הערפל השורר לפנות בוקר בחצר הכלא, החלו לנגן:
>I<
I'm waiting in my cold cell"
When the bell begins to chime
Reflecting on my past life
And it doesn't have much time
'cause at five o'clock they take me to the gallows pole
The sands of time for me are running low…"
>/I<
"חולות הזמן אוזלים," ואני שוב הרגשתי את העונג הזה במורד הצוואר, שרק התגבר בעוד דיקנסון מושך צליל ארוך בעוד שאר הכלים נכנסים בדיסטורשן מתחתיו:
>I<
Tears fall but why am I crying"
After all I'm not afraid of dying
Can't believe that there never is an end"
>/I<
השיר ממשיך והמאזין מלווה את האסיר בדרכו האחרונה: השיחה עם הכומר, ההליכה האיטית לעמוד התליה, הדמעות שזולגות מעצמן, תחושת האימה המעורבת בזעם ובקריאת תיגר, זעם כלפי האלוהים העומד מנגד, והמסקנה הסופית לפיה החיים הללו אינם אלא אשליה מסתורית, אשליה שבמוקדם או במאוחר עליה להסתיים. תמיד חשבתי שיש משהו מאוד אנגלי בשיר הזה, כנראה המסורת האנגלית לפיה אם לא עשית דבר רע, הרשויות לא יכולות לגעת בך, אבל אם עברת על החוק – החוק יעניש אותך בחומרה, בשם הקהילה והמלך. אהבתי במיוחד את היכולת הזו של איירון מיידן להיות גאים בהיסטוריה שלהם ולעבד אותה מחדש למשהו אפל ומלא כוח. כמה זה היה רחוק מהפרבר הסטנדרטי, חסר הזהות וההיסטוריה, שבו גדלתי.

כל חיי הייתי מוקף באמריקנה, והנה באה להקה מהעולם הישן, מאנגליה, ונותנת לי את הכלים אותם הייתי צריך על מנת למרוד, לתקוף, להרים את הראש בגאווה. ניגנתי את האלבום בווליום גבוה ככל שיכולתי, כדי שגם ההורים וגם השכנים וגם הילדים שעברו ברחוב מולי ידעו שאני מקשיב למוזיקה כזו. רציתי שיפחדו, שירגישו אי-נוחות בכל פעם שיעברו לידי או ליד הבית שלי. זו הייתה תחושת כוח נהדרת, כמוה לא הרגשתי עד אז. תוך זמן קצר התמכרתי אליה.

לאט לאט התחלתי לחפש מעריצי מיידן נוספים בסביבה שלי. מצאתי כמה, שלא במפתיע גם הם היו הילדים שהרגישו דחויים ובלתי-רצויים בתיכונים שלהם. דרכם הכרתי אנשים נוספים כמונו, ולהקות מטאל שניגנו במועדונים מקומיים. לאחר זמן לא רב כבר הכרתי את רובן, וידעתי מי הן הלהקות המוצלחות. מחוץ למועדוני ההופעות היינו עומדים ומחליפים חוויות, ביקורות ומספרי טלפונים. ולפני שבכלל שמתי לב, הייתי חלק מסצנה, מקהילה. מבלי ששמתי לב כבר היו לי חברים ששמעו את אותה המוזיקה כמוני, שלבשו שחורים כמוני וחלקו עימי את מחשבותיי ורגשותיי בנוגע לסביבה הקרובה בה גדלנו כולנו. יצרנו הווי משלנו, וחיינו סבבו סביב הדבר שאיחד את כולנו – מטאל. מצאתי את מה שחיפשתי כל הזמן הזה. לראשונה הרגשתי שייך. התאהבתי, הפכתי למטאלהד.

>br<>b<לדרווין הפתרונים>/b<





נ.ב: הדבאנג על החיים האמיתיים

לא נולדתי בקליפורניה. אבי היה מעריץ של להקות פרוגרסיב בריטיות משנות ה-70, ואמי כלל לא הייתה חובבת מוזיקה. למרות שמעולם לא התחברתי לסביבה "הרגילה" שמסביבי, המוזיקה האולטימטיבית עבורי לא באה מאנגליה אלא מסיאטל, עשור מאוחר יותר. את המטאל מצאתי מאוחר יותר, לאחר שהזהות המוזיקלית שלי כבר התגבשה, ולכן מעולם לא התאהבתי בו בצורה מוחלטת, אבל אני מכבד ומעריך אותו כז'אנר מכריע וחשוב מאין כמוהו בעולם הרוק. את חנויות התקליטים החליף הממשק הבלתי-אישי והבלתי מוגבל של האינטרנט, ואת הבגדים השחורים החליפו ג'ינסים וחולצות קצרות מחמת השמש הים-תיכונית. ועדיין אני אותו ילד קליפורני, שהוא כל-אחד ואף-אחד, שמוצא נחמה ואהבה בכוחה של המוזיקה.

>I<
[הערת הכותב: הביקורת היא בחלקה הומאז' לשיר של רוני סומק "בלוז על החיים שכמעט היו חיי," שמאוד אהבתי את משחק ה"מה-היה-אילו" שהוא מתאר. השירה הטובה ביותר משחררת את הדמיון.]
>/I<
שתף
אלבומים קשורים:
iron maiden :: powerslave |||

אמנים קשורים:
metallica || deep purple || 

סגנונות נוספים:
Heavy Metal | 

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©