 רוצים גם? |
|
|
 |
יש המון אלבומים שלוקחים אתכם למקומות ממסוימים. אי אפשר לשמוע את
The bends של
רדיוהד מבלי למצוא את עצמכם בחורף בריטי אפל, כמו שלא תוכלו לשמוע את
Illadelph Halflife של
הרוטס מבלי לצוץ בפילדלפיה במועדון אפלולי וכמו שלא תוכלו לשמוע אלבום של
רוני סופרסטאר בלי רפלקס הקאה. ל-GodLovesUgly של Atmosphere אין מקום ספציפי, אלא תחושה. תחושה שאתה תקוע באזור עירוני בלילה קריר אחרי שחברה שלך זרקה אותך, מהארנק שלך יוצא רק אבק וכל מה שאתה יכול לחשוב עליו זה למה אתה כל כך ציניקן גם ברגעים כאלה.
כן, החיים בהחלט דפקו את סלאג, האחראי על הקול והעט בצמד. זה לא שהוא עני, נכה או איש יחסי הציבור של ג'קו אייזנברג, הוא פשוט בחור נחמד שסופג כל אגרוף שחיי הפרברים יכולים להציע. אקסית מיתולוגית? יש. בעיות כספיות תמידיות? יש. כמות שדים פנימיים ותסבוכים שיעשו לאסי דיין התקף לב (ואפילו בלי קוקאין)? יש ויש. סלאג הוא בחור רגיל, שלמעשה מנתח את החיים שלו על מקצב בחרוזים.
נעצור לרגע, להסבר קצר. אטמוספיר הם צמד: Slug על המילה הכתובה והקול המוביל, ו-Ant על המקצב והמלודיה ואין ספק שהשניים הם זן נדיר בעולם ההיפ הופ. ככל הנראה זה השילוב של מראה ה-''כרגע ברחתי מופע מחווה ל
מטאליקה'', יחד עם העובדה שמדובר ב-2 ילדי פרברים בהירים ממיניאפליס. סלאג, שהוא למעשה מולאטי (לא, הוא לא נולד במולאטיה, זה אומר ילד לאב לבן ואם שחורה..כן, כמו גלידת קסטה) גדל במיניאפוליס והתאהב באומנות סיבוב התקליטים. הוא התחיל בכלל בתור די ג'י בהרכב המקורי של אטמוספיר, שבעצם הורכב מאנט בתור מפיק, סלאג בתור די ג'י ובחור בשם Spawn בתור האם סי.
לאחר כמה סינגלים לא מוצלחים (כן, לפעמים אמא ואבא זה לא מספיק מכירות) סלאג הפך לאם סי השותף בהרכב, ויצא האלבום הראשון overcast!, שסיפק כמה רגעים נחמדים, אבל לא נגע מספיק בפוטנציאל של אטמוספיר. לאחר קצת ריבים (על מה אם לא כסף?) Spawn עזב וההרכב צומצם למצבו הנוכחי – סלאג הראפר ואנט המפיק. לאחר כמה Ep's מוצלחים, איגדו השניים את השירים הטובים ביותר מהם, לאלבום אחד שנקרא The Lucy Ford ep. האלבום נחשב לקלאסי בקרב חוגי האנדרגראונד, והצליח מאוד במעגל המצומצם הזה (הפעם, גם הדודה קנתה). לאחר שנתיים, שבהם הספיקו אטמוספיר לחרוש הופעות ולצבור קהל מעריצים שמורכב בעיקר מחנונים אוהבי היפ-הופ ונערות אימו-רוק שהתאהבו ברגישות של סלאג, יצא GodLovesUgly.
רעיונית, המשיך ''ה'-אוהב-כיעור'' (אחלה שם בעברית) את ה- Lucy Ford ep. תערובת שירים בנושאים מגוונים, שמוחזקים יחדו באווירה הייחודית של אטמוספיר. אולי הבעיה היחידה שב-GodLovesUgly זה החדות שבה עובר סלאג מנושאים קלילים לשירים שנותנים לך בעיטה בבטן. רגע אחד הוא יספר לך למה הוא האם סי הכי גדול באזור, ושנייה אחר כך הוא יבכה לך על הכתף על חברה שעזבה (ועוד נגיע לזה). הוא מצליח בעדינות של רקדן בלט לעמוד על הקו שבין ציניקן שצוחק על כל שיר אגו קיים, לבין לגרום לכם להאמין שהוא הראפר הטוב ביותר. בעצם מצליח לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.
אבל שירי אגו הם החלק השולי באלבומים של אטמוספיר. אני אסביר – היכולת הגדולה והדבר הבולט ביותר בסלאג, זה הרגש הגדול שנמצא בקול שלו. סלאג הוא מסוג האנשים שיוכל לספר לכם על כך שהרעיונות שלו באים ממלאכים שבאים לו בחלומות, ותאמינו לו, כי שומעים את הלב שלו. ולכן, השירים הכי טובים שלו קשורים לרגשות. בשירים שסלאג מדבר על חייו האישיים ועל מאמצי הקריירה שלו בשיר הנושא, GodlovesUgly, הוא כל כך כנה ופתוח לגבי מי שהוא, שלרגע תטעו לחשוב שאתם מצוטטים להקלטת פסיכולוג. בימים שדמויות הראפרים רק ממשיכות להתרחק מבני האדם האמיתיים שהם, זה נדיר למצוא אם סי שכזה.
אנחנו בחורים רגישים ורומנטיים
אין ספק שלסלאג, למרות התחושה שהוא מתוסבך יותר ממזוכיסט עדין, יש כמה תבונות על החיים. לא קשה למצוא ציטוטים ראויים בשירים של אטמוספיר, שבדרך כלל נותנים מבט מפוכח על החיים, יותר משהם מוצאים להם פיתרון... ממש כמו החיים האמיתיים. Lovelife הוא אחד מהשירים האלה שעמוסים במשפטים. מדהים איך ב-4 שורות סלאג מציג מסלול חיים שלם, ואת כל הרצונות שבתוכו, ושבתוך כולנו:
I never expected a bowl of cherries
I'm just a virgo trying to find my own version of the virgin mary
And when I let them carry me to a cemetery
I wanna be buried with a pocket full of clarity
עוד יכולת מקסימה שיש לסלאג, זה לספר סיפור. בפשטות, בהירות וכמובן המון רגש והומור. לפעמים זה יהיה סיפור בצורה הקלאסית, כמו Hair שיכול להיות סיפור משעשע על היכולת של סלאג להתחיל עם בחורות, עד כמובן השורה האחרונה שמשנה הכל. לפעמים זה סיפור אהבה לא הוליוודית אבל עדיין אמיתי שב- Modern Man's Hustle. ולפעמים זה יהיה בכלל סיפור דמיוני אבל כ''כ ריאליסטי על חוסר תקווה שאחרי מערכת יחסים טובה, והתסכול/השלמה עם זה שהיא לא תעבוד.
עם כל הדיבורים על סלאג, שהוא גם בלי ספק הצד הדומיננטי בצמד, אין אטמוספיר בלי Ant. המפיק הנחבא לכלים הזה (לא יצא לאף סיבוב הופעות עם סלאג, אלא רק מפיק) הוא מה שמייצב את הסאונד של אטמוספיר. מקצבים לא רגילים, שמסתדרים באופן מפתיע ומעולה עם הפלאו של סלאג, סימפולי סול שנכנסים ברגע הכי מפתיע, אבל הכי נכון. למעשה אם סלאג מביא את הרגש אז אנט מביא את הנשמה. דוגמא מושלמת לביט אלים יחד עם מלודיה מלטפת.
השילוב בין הרגש של סלאג לבין הנשמה של אנט מגיע לשיאו בשיר שהוא לטעמי לא פחות מקלאסיקת היפ-הופ. ז'אנר ההיפ-הופ מעולם לא הצטיין בלהעביר רגשות, ולכן רוב הראפרים התחמקו מנושאים קשים של פרידה מאהבה גדולה, אבל אטמוספיר לא רק שהגיעו לנושא, אלא תקפו אותו בכל הכוח. Fuck You Lucy הוא שיר עמוס רגש שלוקח מברג חלוד, וחופר בפצע הטרי של פרידה קשה שעבר סלאג מלוסי (כנראה שם בדוי). הוא מנסה לברר מה לעזאזל קרה בדרך, ולמה זה כל כך כואב לו, מנסה לברר אם זה בכלל היה אהבה ואם הייתה דרך למנוע את כל הכאב. אבל התשובה היחידה שמצא סלאג, זה 3 מילים בוטות: לכי תזדייני לוסי.
הרגש והכאב שסלאג מבטא באופן כמעט קבוע בשיריו, יחד עם הקריצה שלא עוזבת את הליריקס המתוחכמים ומשפטי החיים הפשוטים שלו, שמים את סלאג בליגה משל עצמו. היו שקראו לו בכינוי השנוא של Emo-MC. אני לא חושב שזה מתאים, כי סלאג הוא לא ראפר של טריק אחד, אלא אחד האם סיז המגוונים, משעשעים, מעניינים ומרגשים שפועלים כיום. לא תמצאו עד אחד שיכול להגיד לבחורה באותו המשפט – ''אני אוהב אותך...אבל לכי תזדייני!'' ואשכרה לשמוע, שהוא מתכוון לזה מכל הלב.
