 רוצים גם? |
|
 |
Hala Strana הוא פרוייקט של איש אחד בשם Steven R. Smith, שידוע בזכות פעילותו בהרכב Mirza (להקת נאו פסיכדליה אמריקאית פנטסטית מסוף שנות התשעים).
בפרוייקט להקת איש אחד הזה, מביא סמית' את התשוקה שלו לפולק מזרח אירופאי (צ'כי, רומני, הונגרי), ודרך אינספור הכלים שהוא מנגן, מוציא את המוזיקה המוזרה והמשובחת שלו.
באלבום הקודם שלו (למעשה אלבום כפול שכולל את שני האלבומים הראשונים), סמית' ניגן פולק יחסית מסורתי לז'אנר, ושילב בין קטעים מסורתיים אמיתים לבין קטעים מקוריים שנשמעו כמו קטעים מסורתיים אמיתיים. הוא קצת מתכתב עם ההרכב המשובח A Hawk and A Hacksaw, אבל הרבה יותר אפל ומופרע מהם.
These Villages הוא סיפור אחר לגמרי. כאן מגיע סמית ומביא את הפולק שלו למחוזות הזוים וקשים. וגם הם, אגב, נפלאים. האלבום הזה הוא הרבה יותר מינימלסטי ומופשט מהדברים הקודמים שלו
ובניגוד אליהם, ההשפעות המזרח אירופאיות המסוגננות שלו מטושטשות מאד על ידי שטיח סאונד שבבסיסו דרון צורמני ולעתים גם מציק של גיטרה מנוגנת קשת, לעתים גובלת בסארוד.
מעבר לגיטרות, הוא מנגן גם על הרמוניום, צ'לו, הארדי גארדי, בוזוקי, הארפיסקורד, כינור, אקורדיון, רעשים, צפצופים, פידבקים של גיטרות, רחשים של ים, נקישות צדפות ועוד שלל כלים קונבציונלים יותר וקונבציונלים פחות. לכל האלבום יש תחושת ראגא חזקה מאד, אבל הרבה פחות רוחנית מהמקובל בסטייל. הראגא היא מוזיקת חפירות לא פשוטה בד''כ, אבל בסופו של דבר היא מביאה את המאזין לתחושת התבוננות עצמית וריכוז מדדיטיבי. הראגא של סמית' היא לא כזו, היא מציקה, לא נעימה, לא אותנטית בכולה למזרח, ומשלבת את עולמו של סמית כחבר בקולקטיב פוסט רוקי כמו Jeweled Antler Collective, לתוך הנסיון שלו ליצור אסקפיזם מוזיקלי שמצייר נופים מזמנים אחרים, של כפרים וכפריים פשוטים, ובארות. הרבה בארות מים.
הוא התכוון למשהו כזה?
דווקא כלי הנשיפה (שנשמע כמו ספק סקסופון וספק חצוצרה, ולא ברור לי בכלל מה זה) שמופיע פתאום בקטע השביעי Nepdal Tarogaton, נותן איזו הפגה לאוזן עם מלודיה רכה שמבשרת איזו בשורה בפסטורליות יפהפיה, עם פעמונים רכים וקליד פסנתר שרץ דרך דיליי. משהו מאד מוזר בשביל אתנחתא, אבל אחרי חפירה של חצי אלבום – גם זו מנוחה.
ב Peal, יחד עם התיפוף השבטי על הפרקשן המאד מוזר, יש שכבת דיסטורשן צפופה מאד שמביאה לזכרון את ימיו הטובים של סמית בלהקת העבר שלו, וגם פה יש סוג של טוויסט בעלילת הדרונים שהוא רוקח ב40 הדקות של הדיסק.
כדאי להבחין שבעוד שגל מוזיקת הבלקןכלייזמרפולק אותנטי מארצות נידחות, כובש את עולמנו מדי שנה באינספור להקות שנזכרו שבעצם גם הם היו שומעות תקליטי 78 של הפייטן המקומי של איזה כפר אוזבקי, סטיבן ר סמית' לא מנסה להתחקות אחרי שום סאונד, סולם, מהלכים הרמונים שמהם הוא מושפע. הוא באמת יוצר תמהיל פולק חדש שמגיע מהמדינות שמהם הוא מגיע, אבל לא בוחל באמירה אישית מקורית לחלוטין, ושונה. מאד שונה.
הדודה על גלשן
מה שמאד מיוחד באלבום הזה (הייתה חסרה ייחודיות עד עכשיו??) הוא העובדה שאין בו הפסקות בין השירים. זו יצירה אחת שנשמעת כאילו היא מחולקת סגנונית, אבל אין בה מנוחה,. היא תובענית, מרגשת, מפחידה ומאתגרת.
למרות שעטיפת האלבום היא איור ישן משנת 1493 של איזו טירה בארץ רחוקה ומסתורית וישנה, הרי שכל האלבום הזה לא היה קורה אם לא הייתה טכנולוגיה מפותחת שמאפשרת הקלטה רבת ערוצים, שהופכת מולטי-אינסטרומנטליסט כמו סמית, לתזמורת של איש אחד, תזמורת הפולק של האלה סטראנה.
את האלבום הזה קניתי יד שניה, ואני יכול להבין למה מישהו מסר אותו. הוא לא פשוט והוא חסר רחמים. אבל ברגע שהוא גדל עלייך, הוא נהפך להיות סוג של חוויה ששמורה לרגעים האלה שבהם אתה תשמע אלבומים כמו Electric Storm של White Noise, או את האלבומים של Fursaxia.
בסופו של דבר, לכל מחפשי ה free/acid/alternative folk – Hala Strana זה הבית האמיתי, כל השאר זה מוזיקה של דודות עם נבל.
מתוך הבלוג
Small Town Romance 
