 רוצים גם? |
|
 |
יש לי בסיס מוצק להאמין שרבים מאוהבי המוסיקה בעולם עברו מסלול דומה, פחות או יותר, לזה שיתואר מיד אחרי הנקודותיים: בהתחלה יש את הביטלס, וכמה חודשים מאוחר יותר צריך לבחור בין ג'ון לפול. מי שבחר בפול לא חייב להמשיך. אחר כך מתחילים לשמוע עוד דברים מהתקופה, לגדל שיער, להיות מכוערים בכוונה, להתלבש כמו מטומטמים, לחשוב ברצינות על מעבר לאדינבורו ולהחליט שלעולם אין להתבדח על מוסיקה וכדורגל. עם השנים משתדלים למצוא הרכבים נידחים ככל האפשר להאזין להם, מאמצים את האופי השקול-כלפי-חוץ-אך-מוטרף-מבפנים של פיטר האמיל, טוענים בתוקף, בשם איזו תורה עמומה, שאין הצדקה מוסרית ל''בנאלי'', ולא מבינים למה הבחורות לא מתחילות איתנו. ברגע אחד גורלי, עם קצת מזל, שנייה לפני שנהיה מאוחר מדי, מישהו חכם דופק לנו את המכות של החיים, והנוירונים מתחילים לעבוד כמו שצריך.
או שיש אתכם, כמובן - האנשים שהיום אני יכול רק לקנא בהם - שיכולים היו מאז ומתמיד לשמוע את בל וסבסטיאן (גם כשם גנרי), מבלי להרגיש שיש בכך משום בגידה בעקרון ההומור, הכדורגל והמוסיקה. אני יכול רק לקנא בכם, מפני שהיום כבר ברור לי מעל לכל ספק שאפשר לצחוק על הכל; שהבנאלי הוא היפה ביותר; שפיטר האמיל הוא לפעמים קצת נודניק; ושלהיות מכוער זה גרוע. רק את פול מקרטני אני עדיין לא סובל, ורואה בכך את הסימן המובהק ביותר לכך שהצדק המוחלט איתי.
ואכן, בראייה מפוכחת ופוסט-מטומטמת, אני יכול להגיד בביטחון ש-Fold your hands child, you walk like a peasant הוא המוצר המוסיקלי המושלם להבין בעזרתו עד כמה גרוע זה להיות אידיוט. המילים היפות שלא אומרות הרבה, הלחנים הקלילים, העיבודים המקסימים בפשטותם הלא מתיימרת, הקולות הרכים והאווירה הנינוחה - כל מה שלומדים לתעב בפאזת האינטלקטואל המיוסר נמצא כאן באריזות חיסכון משפחתיות.
כך, כשהעיניים נעצמות והדמדומים מערפלים את המחשבות, מציירים הצלילים של בל וסבסטיאן את הצד האחר של בריטניה, השונה כל כך מהאורבניות האינטנסיבית של לונדון, מנצ'סטר, או אפילו גלאזגו, עיר הבית שלהם. זוהי בריטניה של מרחבים ירוקים ולחים עם בוקר, של עננים גבוהים הפרושים ככל שמרחיקה העין לראות, ושל גלי הים הרוחשים בשלווה סביב סירת דיג קטנטנה. זהו סוג של פיגור כפרי חינני, שנמצא בכל אחד מהצלילים והקולות שבוקעים מהרמקולים, בניסיון להזכיר שלפעמים מוסיקה זה רק סוג של אופטימיות.
כי קשה להשאר פסימיים מול פיסות זערוריות של אושר סטייל ''Nice day for a sulk'' - שיר ילדים מלא חן, מלווה בחליל, האמונד שובב ושורת באס מקרטנית בעליל; ''Women's realm'' המקסים בדביליותו, ובמאמצים שניכר כי הושקעו בו כדי להכשירו להיות שיר פופ קליט ככל האפשר; ''Don't leave the light on baby'', שלולא הפזמון המגוחך שלו, יכול היה להיות קטע סול נהדר, עם פתיחת פנדר רודס (דומני) מוחצת וקולות נהדרים; או ''Waiting for the moon to rise'', ששואב את האוזניים לתוך חלום של לילה זרוע כוכבים על סטראולאב.
''I fought in a war'' שפותח את האלבום ונשמע בדיוק כמו סיימון וגרפונקל, ו''There's too much love'' שסוגר אותו ונשמע בדיוק כמו Love (ההרכב, לא הרגש), הם הקטעים הטובים ביותר באלבום, ומציגים לראווה את שני הנכסים הבולטים ביותר של בל וסבסטיאן: הקולות היפים והעדינים, והעיבודים החכמים. ובלי קשר - העטיפה המדהימה.
אלה נכסים חשובים, עושה רושם, והם עוד יתגלו כאקוטיים אם יימשך פה מה שנהוג לכנות בשם הבלתי מחייב, ''המצב''.
